אחד העיתונים בישראל, ” הארץ ” , שם את שני האירועים בעמודו הראשון: האזכרה לבנימין זאב הרצל,מייסד התנועה הציונית המודרנית, שהשבוע מלאו 100 שנים למותו, ופסק-הדין של בית-המשפטהבינלאומי, הקובע כי חומת-ההפרדה היא בלתי-חוקית.
למראית-עין אין כל קשר בין שני האירועים: ציון תאריך היסטורי ואירוע אקטואלי ביותר בחיינו.
אבל הקשר קיים. הוא טמון במשפט אחד שכתב הרצל בספרו ” מדינת היהודים ” , מסמך-היסוד של הציונות.
וזו לשונו: ” למען אירופה נהווה שם (בפלסטינה) קטע של החומה נגד אסיה, נשרת כחיל-החלוץ שלהתרבות נגד הברבריות. “
המשפט הזה יכול היה בקלות להיכתב גם היום. הוגי-דעות אמריקאיים כותבים על ” ההתנגשות ביןהתרבויות ” , כאשר התרבות ” היהודית-נוצרית ” של המערב מתנגשת עם הברבריות של האיסלאם. מנהיגיאמריקה מכריזים שישראל היא חיל-החלוץ של התרבות המערבית במלחמה ב ” טרוריזם הבינלאומי “הערבי-איסלאמי. ממשלת שרון בונה חומה שנועדה, לדבריה, להגן על ישראל מפני הטרורהערבי-הפלסטיני. היא מדגישה בכל הזדמנות שהמאבק ב ” טרור הפלסטיני ” הוא חלק מהמאבק בטרוריזםהעולמי. האמריקאים תומכים בחומה בכל ליבם וכספם.
גם שמה הרשמי של החומה – ” חומת ההפרדה ” – מדגישה היטב את המגמה הזאת. היא נועדה ” להפריד ” –להפריד בין העמים, להפריד בין התרבויות, ואכן – להפריד בין התרבות (שלנו) לבין הברבריות (שלהם).
אלה הם שורשים אידיאולוגיים עמוקים, בלתי-מודעים ברובם, להקמת החומה. לכאורה היא נראיתכתשובה מעשית לאתגר אקטואלי. ישראלי יגיד: ” מה אתה מבלבל את המוח? מה זה נוגע להרצל? הרצל מת לפני100 שנה! ” אבל הקשר הוא ישיר.
הוא מתבטא גם בהיבט אחר של החומה. בימיו של הרצל נטבע עיקרון, שהפך לסיסמה העיקרית של התנועההציונית בראשית דרכה: ” ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. ” כלומר: פלסטינה היא ארץ ריקה.
מי שסייר בשטח לאורך תוואי החומה מתרשם בראש וראשונה מתכונה אחת, הבולטת לעין: הוא נקבע בלישום התחשבות בבני-האדם הפלסטיניים החיים שם. החומה רומסת אותם כמו שאדם דורך על נמלה. חקלאיםנקרעים מאדמתם, פועלים ממקורות פרנסתם, תלמידים מבתי-הספר שלהם, חולים מבתי-החולים, אבליםמקברי יקיריהם.
קל לדמיין את הקצינים והמתנחלים כשהם רוכנים מעל למפות ומתכננים את התוואי – כאילו היה זה שטחריק, ואין בו דבר מלבד ההתנחלויות, בסיסי הצבא והכבישים. הם מתווכחים על הטופוגרפיה, על נתוניםטאקטיים ויעדים אסטרטגיים. פלסטינים? איזה פלסטינים?
בית-המשפט העליון הישראלי, שאמר את דברו שבוע לפני כן, התרכז בעיקר בנקודה הזאת. הוא לא עירערעל קביעת הקצינים שיש צורך בחומה. אם הגנרלים אומרים שזהו צורך בטחוני, בית-המשפט עומד דוםומצדיע. הוא גם לא קבע שהחומה צריכה לקום על הקו הירוק – הגבול הבינלאומי המוכר בין מדינת-ישראללבין השטחים שכבשה ב1967-, שהוא גם הקו הקצר והיעיל ביותר. אבל הוא הכיר בעובדה שיש בשטח אוכלוסייהפלסטינית, ודרש להתחשב בצרכיה עד כמה שאפשר.
בשבוע שחלף מאז כבר התברר שהצבא מוכן לשינויים מסוימים בתוואי החומה, אך אינו משנה את תפיסתוהבסיסית: גם התוואי ” המתוקן ” יוצר מובלעות לפלסטינים ומגביל את חופש-התנועה שלהם, אם כי פחותמאשר התוואי הקודם. חלק מהחקלאים יחוברו מחדש לאדמותיהם. לא יותר.
עכשיו בא בית-המשפט הבינלאומי וקובע עקרונות המתאימים הרבה יותר לתפיסתם של כוחות-השלוםהישראליים שהפגינו נגד החומה. הוא קובע שהחומה עצמה היא בלתי-חוקית, חוץ מהקטעים הקטנים הבנוייםעל הקו הירוק. כל הקטעים הבנויים בתוך השטחים הכבושים, נוגדים לחלוטין את החוק הבינלאומי, אתהאמנות השונות וההסכמים שישראל חתומה עליהם.
בית-המשפט קובע שיש להרוס את הקטעים האלה, להחזיר את המצב לקדמותו ולשלם פיצויים לפלסטיניםשניזוקו. כל מדינות העולם נדרשות להימנע מלעזור לממשלת ישראל בהקמת החומה.
האם זה ישפיע על דעת-הקהל בישראל? חוששני שלא. בחודשים האחרונים כבר הכינה מכונת-התעמולההרשמית את הציבור ליום הזה. שופטי בית-המשפט הבינלאומי, כך נאמר, הם אנטישמים. הרי ידוע שכלהעמים, מלבד (אולי) האמריקאי, רוצים להרוס את המדינה היהודית. כפי שאמר שיר עליז, שהיה פופולרימאוד לפני כמה שנים: ” העולם כולו נגדנו / אבל לנו לא איכפת … ” אז שיילכו לעזאזל.
האם זה ישפיע על דעת-הקהל בעולם? יתכן מאוד. החלטת בית-המשפט אינה מחייבת. לבית-המשפט איןצבא או משטרה, המסוגלים לכפות את החלטותיו. אין גם טעם להגיש את ההחלטה למועצת-הביטחון, שם תופלאוטומטית על-ידי הווטו האמריקאי. בשום תקופה, ולא כל שכן בתקופת-בחירות, אין להעלות על הדעתשממשל אמריקאי יעז להרגיז את הלובי הפרו-ישראלי, היהודי והנוצרי כאחד. האמריקאים יתעלמומפסק-הדין וימשיכו לממן את החומה.
אבל בעצרת הכללית של האו ” ם, המשוחררת מן הווטו, יתפתח דיון נרחב, שיפנה את הזרקורים אל האופיהאמיתי של החומה. אמנם, מכונת-ההסברה של ממשלת-שרון, בעזרת מיטב התקשורת העולמית, הצליחה לתאראת החומה כאמצעי הכרחי למניעת פיגועים בתוככי ישראל. אך הוויכוח בעצרת האו ” ם עשוי לעזור לרביםלהבין את האופי האמיתי של המפלצת.
ביום שלפני מתן פסק-הדין שהיתי באוהל גדול בעיירה א-ראם, מצפון לירושלים, שהיא אחד הקורבנותהעיקריים של החומה. נערכה שם שביתת-רעב של פלסטינים וישראלים נגד החומה. האוהל הפך מוקדלעלייה-לרגל מכל רחבי הארץ. נערכה שם הצגת-הבכורה העולמית של סרט המתאר את החומה כפי שהיא.הבימאית, סימון ביטון, היא ישראלית ממוצא צפון-אפריקאי החיה בפאריס.
פלסטינים מתארים בסרט את מה שהחומה מעוללת להם. קיבוצניק אומר שזהו אסון שאנחנו מביאים עלעצמנו (תוך ציטוט משיר של רחל, ” במו ידי ” .) מנכ ” ל משרד הביטחון, האלוף עמוס ירון (שהודח על-ידיועדת-כהן בשל חלקו בפרשה סברה ושתילה) מסביר שהפלסטינים אשמים בעצמם בגורלם. במלים אחרות: אילוחדלו הפלסטינים מלהתנגד לכיבוש, לא היה צורך בחומה.
אבל הקטע שזיעזע אותי ביותר היה חזותי, קטע בלי מלים. רואים בו שדות ירוקים ומטעי זיתיםהמשתרעים עד לאופק, פה ושם כפרים על צריחיהם המזדקרים. מנוף אדיר מרים בחריקת שרשראות-ברזללוח-בטון ענקי ומציב אותו במקומו בחומה. הוא מסתיר חלק מהנוף. לוח שני מסתיר עוד קטע. הלוח השלישיסוגר את הנוף כולו – ואתה תופס שממש לעיניך עוד כפר אחד מנותק מהחיים לצמיתות, כשחומת-בטון אדירהבגובה של שמונה מטרים סוגרת עליו מכל עבר.
אך באותו רגע עלתה במוחי מחשבה משחררת: הרי אותו המנוף שמציב את הלוחות האלה במקומם יכול גםלסלק אותם משם. כך קרה בגרמניה. כך יקרה אצלנו. והחלטת בית-המשפט בהאג, על שופטיו בני 15 המדינותהשונות, תורמת את תרומתה לכך.
ואולי זו אירוניה של ההיסטוריה: השופטים המייצגים את התרבות האירופית דרשו לסלק את החומה.אילו ראה זאת הרצל, היה בוודאי מופתע.