בדממה של אולם בית-המשפט אפשר היה לשמוע היטב את אנחת ההפתעה והתדהמה שנפלטה מעשרות גרונות,כאשר השופט אהרון ברק קרא את החלטת בג ” ץ בעניין גדר-ההפרדה והגיע למילים: ” המפקד הצבאי לא הפעיל אתשיקול-דעתו באופן מידתי כנדרש. “
באותו רגע תפסו כל היושבים באולם, רובם פעילי-שלום ותיקים, שניצחנו.
ארבעה ימים לפני כן איש מאיתנו לא חלם על כך. היינו רחוקים מאוד מהדממה הסטרילית של הבנייןהיפהפה של בית-המשפט העליון: מרחק גיאוגרפי של כמה קילומטרים, מרחק נפשי של שנות-אור.
אז רצנו דרך עננים של גז, נשנקים, דומעים ומשתעלים, במרכז העיירה א-ראם.
זה התחיל דווקא באווירה ידידותית. באנו בשיירה של אוטובוסים, פעילי-שלום מכל רחבי הארץ, כדילהפגין יחד עם תושבי א-ראם נגד החומה, ערב מתן ההחלטה של בית-המשפט העליון.
צפינו שניעצר במחסום שבכניסה לא-ראם. ההפגנה לא הייתה סודית, הודענו עליה מראש בעיתון.היינו מוכנים לרדת מהאוטובוסים במהירות ולעקוף את המחסום ברגל. לכן הופתענו כאשר אנשימשמר-הגבול במחסום שפעו חיוכים. המג ” בניק שעלה לאוטובוס שלנו היה ממש אוהד. ” אתם יודעים לאן אתםנכנסים? ” שאל בידידות. כשענינו בחיוב, איחל ש ” יהיה לכם יום טוב ” וניפנף לנו להמשיך.
במרכז א-ראם המתינו לנו אלפי פלסטינים מבני-המקום. התכוונו לצעוד בכביש הראשי, לאורך תוואיהחומה המתוכננת, שנועדה לבתר את הריכוז הפלסטיני הצפוף. לוחות-הבטון הענקיים של החומה כבר היומונחים על האדמה לצד התוואי, ממתינים לרגע שבו יבטל בית-המשפט את צו-המניעה הזמני שעיכב את ההקמה.
ההפגנה הייתה אמורה, כמובן, להיות בלתי-אלימה לחלוטין. ולראייה: בשורה הראשונה צעדנו,שלובי-זרוע, כומר נוצרי-אורתודוכסי ושייח’ מוסלמי בכיר, חברי הכנסת והפרלמנט הפלסטיני, בהווהובעבר ונכבדי העיירה. בראש צעדה תזמורת-הנוער של א-ראם.
כאקט סמלי, הוכנו מראש חמישה פטישים גדולים, וכמה מפגינים הוזמנו להכות בהם על אחדמגושי-הבטון המונחים.
התקדמנו לאט בשמש הקופחת. לפתע הופיעה שרשרת של אנשי משמר-הגבול בראש הגבעה המשקיפה עלהכביש. לפני שתפסנו מה קורה, נורה עלינו מטח של רמוני-גאז – אחד, שניים, שלושה, עשרות. תוך כמהרגעים היינו אפופים בענן סמיך של גז, שכיסה גם את כל דרכי ההימלטות.
התפזרנו לכל עבר, אך רימוני-הגז המשיכו להתפוצץ סביבנו. אלה מאיתנו שהגיעו במנוסתם לכיכרשבמרכז העיירה, הותקפו בגז, בסילוני-מים ובכדורי-גומי. המקום דמה לשדה-קרב ממש – עננים של גז,קולות ההתפוצצות של רימוני-הלם והיריות, היללות של האמבולנסים הפלסטיניים, ארגזים בועריםלאורך הרחוב, כרזות נטושות, חנויות מוגפות. כשהתחילו חובשים פלסטיניים לרוץ עם אלונקות לעבראמבולנסים, הופיעו מהסמטאות נערים והתחילו לידות אבנים לעבר המג ” בניקים. מפעם לפעם הסתערועלינו שורות של אנשי משמר-הגבול, שתפסו מפגינות ומפגינים וגררו אותם לג’יפים המשוריינים.אמבולנס אחד בער. מסתערבים בלבוש אזרחי, אקדחים שלופים בידיהם, היכו וגררו אנשים על הארץ.
זה נמשך יותר משעתיים. כל אותה עת ניקרה במוחי שאלה: מה קרה פה? היה ברור שנכנסנו למארב מתוכנןמראש. אך מה הייתה המטרה?
בדרך חזרה שמענו את החדשות ברדיו. דובר משמר-הגבול הודיע שהשוטרים הותקפו על-ידי המפגינים,שזרקו עליהם גרזנים ופטישים. באוטובוס שלנו פרצו כולם בצחוק גדול.
החידה נפתרה יומיים לאחר מכן, בבית-המשפט, כאשר השופטים דנו בעניין א-ראם. פרקליטי הממשלהדרשו לבטל את צו-המניעה, המעכב את הקמת החומה בעיירה א-ראם. בפיהם הייתה טענה ניצחת: לפני יומייםתקפו מפגינים את אנשי משמר-הגבול, השומרים על הציוד במקום. חיי השוטרים נתונים בסכנה. לכן, כדילשמור על חיי השוטרים מפני המפגינים הרשעים (אנחנו), צריכים להחיש את בניית החומה.
נראה שהשופט ברק לא התרשם. הוא הודיע שבעוד יומיים, ביום הרביעי, ייתן בית-המשפט החלטהעקרונית, שתחול על החומה/הגדר לכל אורכה, וממילא גם על א-ראם.
ביום הרביעי אכן הוקראה ההחלטה, שגרמה לאנחת-התדהמה. מראש ידענו שבית-המשפט לא יוכל לפסוקשהחומה אסורה בכלל. החלטה כזאת הייתה מהווה התגרות בממשלה, בצבא ובקונסנזוס הלאומי. לא צפינו גםלהחלטה שתקבע כי החומה צריכה לקום על הקו הירוק. חשבנו שבית-המשפט יזיז את הגדר בסך הכל בכמהקילומטרים פה ושם. אבל ההחלטה הרחיקה לכת הרבה יותר: היא תחייב שינויים מפליגים לכל אורכה של הגדרבת 750 הקילומטרים כדי להרחיקה מהכפרים הפלסטיניים ולשחרר את אדמותיהם.
השופטים קיבלו, למעשה, את הטענות שהשמענו בעשרות הפגנות סוערות: (א) שתוואי הגדר נוגד אתהחוק הבינלאומי, (ב) שהוא הורס את מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ויהפוך את חייה לגיהינום,ו(ג) שהתוואי הזה אינו נובע מצורך בטחוני, אלא מן הרצון להרחיב את ההתנחלויות, לספח שטחים גדוליםלישראל, להבריח את הפלסטינים ולטהר את השטח מפלסטינים.
השופט ברק, שהוביל את ההרכב שקיבל את ההחלטה, הלך על חבל דק. מצד אחד קרא תיגר על המימסד הצבאיאדיר-ההשפעה ועל חלק גדול מדעת הקהל. מצד שני רצה לשמור על שמו הטוב בקהילה המשפטית הבינלאומית.
לפני שנים ריאיינתי אותו ארוכות. אז אמר לי דבר שנחרת בזיכרוני: ” לבית-המשפט איןדיוויזיות. כוחו מבוסס כולו על אמון הציבור. לכן אין בית-המשפט יכול להתרחק יותר מדי מהציבור. ” זההוכח השבוע שוב: ברק הרחיק לכת, אך הוא ידע גם איפה לעצור: באמצע הדרך בין התוואי המתוכנן ובין הקוהירוק. הוא נעזר ב ” מועצה לשלום ולביטחון ” , חברה של קצינים בכירים בדימוס, שוחרי-שלום, שהציעותוואי חילופי.
הוא ידע היטב שהוא מקבל על עצמו סיכון גדול: אם יהיה עכשיו פיגוע גדול בתוככי ישראל, יטען הימיןשבית-המשפט אשם.
למעשה זה כבר נאמר. כמה דקות בלבד אחרי השמעת ההחלטה אמר אלוף-מישנה (מיל’) דני תירזה, קציןחובש-הכיפה האחראי במשרד-הביטחון להקמת הגדר, שהחלטת בית-המשפט תגרום להריגת יהודים. איש זה לאעף, חלילה, בו ביום מתפקידו – שר-הביטחון הסתפק בנזיפה.
אריאל שרון היה, כנראה, בדיעבד די מרוצה מההחלטה. אמנם, יהיה צורך לתכנן את כל התוואי מחדש,דבר הכרוך בהוצאות מפליגות ובעיכוב ניכר. אבל בעוד שבוע אמור בית-המשפט הבינלאומי בהאג לסכם אתדעתו על החומה, והעניין יעבור לאו ” ם. אז יטענו ממשלות ישראל ואמריקה: בית-המשפט הישראלי כבר תיקןאת המעוות.
גם בשכונת א-ראם ובשאר פרברי ירושלים יצטרך הצבא לקבוע תוואי חדש. אני מקווה שהוא יתרחק מאוד גםמהכביש שבו ערכנו את ההפגנה בשבת האחרונה. אין לי חשק לשאוף שם גאז נוסף.