אדם לא-צעיר ניגש אל המחסום. שלושה חיילים משועממים מתבוננים בו. אחד,כנראה המפקד, שעמד במרחק של שניים-שלושה מטרים, ניגש אליו ומכניס לוסטירת-לחי חזקה.
כעבור כמה שעות זה הוקרן בטלוויזיה אצלנו ובכל המרחב השמי. כי האישהמוכה היה, כך התברר, כתב הטלוויזיה המצרית, בדרכו למסיבת-עיתונאים.השקצ”ל (שקרן צה”ל, קצין אלמוני שתפקידו לטהר כל שרץ) סיפק את התירוץהקבוע: האיש התגרה בחיילים וקילל. החייל קיבל משהו על-תנאי, כנראה עלכי עשה מה שעשה לעיני המצלמה. בקרוב יועלה, מן הסתם, בדרגה.
מה מיוחד בתקרית זו? רק הנוכחות של צוות-טלוויזיה זר, והחוצפה המדהימהשל החייל שהתנהג כך מבלי לוודא שאין מצלמה בסביבה. חוץ מזה,זוהי תקרית רגילה לגמרי. זה – ודברים הרבה יותר גרועים – קורים מדי יוםבעשרות מחסומים בשטחים הכבושים. התעללות שיגרתית, “להפיג אתהשיעמום,” כפי שהסביר אחד החיילים במיקרה אחר.
סטירות-לחי. מכות. העמדה בשורה בשמש הקופחת במשך שעות. סגירתהנוסעים בתוך המכונית, כשהחלונות סגורים, בחום המחניק, במשך שעות.לקיחת מפתחות המכונית ו/או תעודת הזהות. ניקוב צמיגים. עיכוב יולדות בדרךלבית-החולים, עיכוב ילדים חולי-סרטן בדרך לטיפול (לא אלה שדודו טופז אוסףבשבילם כסף), עיכוב חולי-כליות בדרך לדיאליזה. גניבת כסף וחפצי-ערך.אז מה מיוחד בסטירת-לחי לעיתונאי מצרי? ערבי זה ערבי.
בכל זאת כדאי להתעכב על תקרית מתועדת זו. החייל (סגן-מישנה? סמל?)עשה זאת, וכל אלפי החיילים האחרים במחסומים האחרים עושים זאת, מפנישהם מאמינים שזה מותר. שזה אפילו רצוי.
אם זה נכון, זה חמור. אם זה לא נכון, זה חמור שבעתיים.כאשר אלפי חיילים, במאות מחסומים קבועים וארעיים, מתנהגים כך במשךשנים, ברור שהמפקדים עוצמים עין. המפקדים הישירים. המג”ד. המח”ט.אלוף הפיקוד. הרמטכ”ל. שר-הביטחון. ראש-הממשלה. די היה בהוראהתקיפה של אחד מכל אלה, כדי שהעניין ייפסק. די היה שהרמטכ”ל יעבירמתפקידו מח”ט שבתחום פיקודו קרה מיקרה כזה. או שהמח”ט יפטר אתהמג”ד, או שהמג”ד יסלק את המם-פא. בקיצור, די היה בשליחת חייל אחדלכלא ל-28 יום (כמקובל לגבי סרבן-מצפון), כדי שהעניין הזה ייפסק באחת.כשזה לא קורה, אין מנוס מלהטיל את האחריות על כל שרשרת הפיקוד –מהחייל המתעלל במחסום ועד לרמטכ”ל. משמע שההתעללות היא מדיניות.מדיניות שכוונתה לשבור את האוכלוסייה, להמאיס עליה את החיים כדישתסתלק מהארץ. וגם לחנך את החיילים להתייחס אל “המקומיים” כמו לזבל.יש גירסה אחרת, והיא לא פחות גרועה: שאין מדיניות כזאת. פירוש הדברהתפרקות המישמעת הצבאית, אובדן השליטה של הפיקוד בכל הדרגים.לא עוד צבא-הגנה-לישראל, אלא צבא-הפקרות-לשטחים. פלנגות.
אין זה מפליא, כמובן. אי-אפשר להעסיק צבא במשך עשרות שנים בתפקידימישטרת-דיכוי קולוניאלית, מבלי לגרום להתערערות מוחלטת של המישמעת.אי-אפשר לדרוש דיווח-אמת מחייל השומע מדי יום את דיווחי-הכזב של השקצ”להנ”ל (“נהרג בשעה שניסה לברוח”, “ניסה לדרוס את החיילים”, “נאלצו לירותכשחייהם היו נתונים בסכנה”, “גידף את החיילים”, “ניסה להוציא את הנשקמידי החייל” וכיו”ב סיפורי-בדים). אי-אפשר לצפות מחייל, הנוהג בשטחים הכבושיםבאלימות גסה כלפי זקנים נשואי-פנים ונשים מכובדות, שיהיה אדיב ומתחשבלאשתו וילדיו, או למי ש”מתחצף” אליו בחייו הפרטיים. אי-אפשר לצפות שחייל,שהיה במשך שנים גיבור נגד נשים וילדים, שיהיה גיבור גם מול טנקים ותותחיםבשדה-קרב עתידי.
בכל שנה, כשהאלופים רוצים להוציא עוד כמה מיליארדים מקופת המדינה, הםמספרים לנו שהנה, או-טו-טו, מתרגשת עלינו מילחמה. סוריה, עיראק, איראן,כל אחת מהן לחוד וכולן ביחד, ימטירו עלינו טילים ממולאים בחיידקים וגזים רעילים,ורק צה”ל חכם וחזק יושיענו מידן. אותו צה”ל שהתאמן במשך שנים במחסומים.ועוד צילום שראינו בטלוויזיה: מיקי לוי, מפקד מישטרת ירושלים, עומד ומתקוטטעם אשה ערביה. לפתע הוא מנחית מכת-אגרוף אדירה, מלמטה כלפי מעלה.המצלמה עמדה מאחוריו ולא ראתה את נחיתת האגרוף. על ביטנה? חזה?האמנם החטיא והלם באוויר?שקצ”ל המישטרה, אחיו הקטן של עמיתו הצה”לי, סיפר סיפור כלשהו. אבל אין כמומראה עיניים. אין ספק שמפקד המחוז – אדם בדרגת אלוף – הלם מהלומה אדירה,כשמולו עמדה אשה.
הדבר עבר בשתיקה. בתיקשורת. בכנסת. בממשלה. למה לריב עם המישטרה?