הסיפור מזכיר סרט על המאפיה. ראשי שתי “מישפחות” נפגשים וכורתים ברית-שלום ביניהם.בתום הפגישה הם מתחבקים ומתנשקים. בדרך חזרה אורבים “חיילי” המישפחה האחתלמישפחה השניה ומחסלים אותה. זה קרה השבוע בישראל. ולא במאפיה. את הגירסההפלסטינית של האירוע שמענו מפי יאסר ערפאת, כאשר ביקרה אצלו מישלחת של “גוש שלום”ביום השישי ברמאללה. הוא רתח עדיין מזעם. “זה היה אמבוש (מארב) מתוכנן,” טען.
וזה סיפור המעשה: ביום הרביעי לחצו האמריקאים על הרשות הפלסטינית לקיים מיפגשבדרג עליון “לתיאום ביטחוני”. איש מבין המפקדים הפלסטיניים לא רצה להשתתף. הם חששומפני תגובת הרחוב הפלסטיני, בשעה שישראל “מחסלת” פעילים פלסטיניים, מפציצה אתהערים הפלסטיניות במסוקים ובטנקים, הורסת בתים ועוקרת עצים בסיטונות.יאסר ערפאת ציווה על המפקדים הפלסטיניים להשתתף בפגישה. היא נערכה(למרות ההכחשות) בבית השגריר האמריקאי בהרצליה. מכוניות השגרירות אספו את שלושתראשי כוחות-הביטחון ברצועת-עזה – אמין אל-הינדי, מוחמד דחלאן ועבד-אל-ראזק מג’יידה –ממחסום ארז. אחרי הפגישה, שבה לא הושג הסכם, החזירו מכוניות השגרירות האמריקאיתאת השלושה ושומרי-ראשם למחסום.
בארז יש מחסום ישראלי ומחסום פלסטיני, במרחק של כמאה מטר זה מזה, וביניהם יש ללכתברגל. כל השטח מואר היטב, ושולטים בו מיגדלי-שמירה של צה”ל המצוידים במיקלעים.חברי המישלחת הפלסטינית ירדו מהמכוניות האמריקאיות בצד הישראלי, ופסעו לאורך המסלולהמואר לעבר המחסום הפלסטיני. שם המתינו להם מכוניותיהם. אך בטרם הספיקו להיכנסלמכוניות ניתכה עליהם אש מכמה כיוונים. חברי המישלחת תפסו מחסה,בשעה ששומריהם השיבו אש. שלושה מהם נפצעו.
החל קרב יריות, שנמשך זמן רב. חברי המישלחת הזעיקו בטלפון הסלולארי את ערפאת ברמאללה.
זה פתח בסיבוב קדחתני של שיחות-טלפון – עם המלך עבדאללה, הנשיא מובארק, האיחודהאירופי ושר-החוץ האמריקאי. קולין פאוול התקשר מיד עם אריאל שרון ודיבר איתו, כנראה,בשפה קשה. ההתקפה נמשכה כל אותו הזמן. בפקודת שרון נפסקה האש.
בתיקשורת הישראלית המגוייסת התייחסו לעניין – אם בכלל – כאל תקרית שולית. למה מה,הרי כל הזמן יורים. דובר צה”ל, בעל הדמיון הסיפרותי המפותח, הגיע הפעם לשיא חדש שלכושר-המצאה. הוא סיפר ששומרי-הראש הפלסטינים פתחו באש על החיילים. כלומר, הם ירובשטח המואר באור-יקרות והנשלט על-ידי מיגדלי-השמירה הצה”ליים, תוך סיכון חייהם שלשלושת המפקדים אשר על שלומם הם מופקדים. אפילו פתי לא יאמין.
למעשה יש רק שלושה הסברים אפשריים, וכל אחד מהם מבהיל יותר מקודמו:
אפשרות א’: החיילים במקום סתם פתחו באש, למרות שידעו היטב (ואי-אפשר היה שלא לדעת)שזוהי שיירה של בכירים פלסטיניים. אילו זה היה באמת קורה כך, זה היה מעיד על התמוטטותהמישמעת, השתלטות ההפקרות והתפרקות צה”ל כצבא סדיר.
אפשרות ב’: מפקד מקומי, ברמה של סגן-אלוף עד אלוף, נקט יוזמה ופתח בתקרית, ביודעו היטבשהוא מסבך את המדינה בפרשה בינלאומית חמורה. אילו זה היה נכון, זה היה אומר שהימיןהקיצוני והמתנחלים כבר הספיקו להסתנן לדרגות בכירות בצה”ל ועורכים פרובוקציות מחושבות.זו סכנה חמורה יותר אף מיגאל עמיר שני.
אפשרות ג’: היוזמה היתה של הדרג הבכיר ביותר: הרמטכ”ל שאול מופז. זוהי דעתו של יאסרערפאת. אילו זה היה כך, היינו כולנו צריכים להיחרד עד לשד עצמותינו. כי פירוש הדברשהרמטכ”ל הוא הקובע עכשיו את גורל המדינה, ושהוא מצפצף על אריאל שרון – כמו שהואציפצף, כפי שהודה השבוע בעצמו, על אהוד ברק.
מעולם לא עמד בראש צה”ל אדם פוליטי יותר משאול מופז. באחד ממבול הראיונות שלו אמרהשבוע ש”למדינה יש צבא” ולא ש”לצבא יש מדינה”. (רמז לאימרתו המפורסמת של אונורהמיראבו, מראשי המהפכה הצרפתית, כי “פרוסיה איננה מדינה שיש לה צבא,אלא צבא שיש לו מדינה.”) חוששני מאוד שאצלנו המצב דומה.בוודאי, איננו רפובליקה של בננות. אין אצלנו מהפכות צבאיות כמו בארגנטינה ובניגריה.אצלנו המצב יותר מסובך. רוב הקצינים הבכירים (לא כולם) מהווים חבורה שחבריה דבוקיםזה בזה, בעלת השקפת-עולם משותפת, ימנית-ביטחוניסטית-התנחלותית. זוהי, למעשה,מיפלגת-על, החולשת על הליכוד ומיפלגת-העבודה גם יחד. משום כך אין כמעט הבדל בין שתיהמיפלגות האלה, וכל קצין בכיר הפורש מהצבא ומחפש עמדה פוליטית יכול לבחור בין שתיהמיפלגות (כפי שעשו וייצמן, מרדכי, ברק ועשרות אחרים), כשהבחירה הסופית היאקארייריסטית ודי מקרית. במדינות הדמוקרטיות, עצם נוכחותו של גנרל בממשלה היא תופעהנדירה. אצלנו יש בממשלה הנוכחית חמישה גנרלים (שרון, בן-אליעזר, סנה, וילנאי, זאבי).בהתמודדות האחרונה על ראשות הממשלה השתתפו שלושה גנרלים: ברק, שרון ומרדכי.
מבין הרמטכ”לים של צה”ל, הרוב הגדול הפכו לשרים בממשלות (ידין, דיין, רבין, בר-לב, גור,איתן וברק), ושניים מהם הפכו לראשי-ממשלה. מאז שילטון בגין, הרמטכ”ל משתתף בישיבותהממשלה, כדבר מובן מאליו – דבר שאינו קיים במדינה דמוקרטית אף בעיתות מילחמהלחיים ולמוות. ההבדלים הרעיוניים בין הגנרלים זניחים. המעבר החלק מברק לשרון מוכיחשמפת-הסיפוחים של כולם כמעט זהה. מתי פלד, שהפך לאיש-שלום מובהק, נשאר חריג.לא תהיה הפיכה צבאית בישראל – פשוט אין בה צורך. איש כמו מופז יכול להכין לעצמובשקט את מקומו כיורשו-מדיחו של אריאל שרון, המוצג על-ידו כחלשלוש. לשם כך צריךלהכין אגדה חדשה של “תקיעת סכין בגב” – הסיפור על הפוליטיקאים שאינם מאפשריםלצבא לנצח. הסיפור הזה נולד בגרמניה אחרי מילחמת-העולם הראשונה, אך הוא חזר מאזפעמים רבות, כמו בוויאט-נאם ובאלג’יריה. תמיד עמד הצבא או-טו-טו לנצח, ורק הפוליטיקאים
המושחתים הפריעו לו וגרמו לתבוסה.בלי חקירה יסודית לא נדע מה בדיוק קרה במחסום-ארז.וחקירה אמיתית, בלתי-תלויה, לא תהיה.