כאשר הוריקן פוגע ביער, כל עץ עומד למיבחן. העצים הרקובים נעקריםומועפים לכל רוח, לפעמים למרחק רב. העצים החזקים, המושרשים היטבבאדמתם, נשארים עומדים.
כוחות השלום הישראליים עוברים עכשיו מיבחן כזה. רוחות המילחמה סוערות.כמה מפורסמים ממחנה-השלום (הידועים גם כ”שמאלנים”) נעקרו והועפו כלהדרך לימין. אחרים התקפלו, גימגמו או השתתקו. אבל מחנה מרשים שלאנשי-שלום עמדו והתפקדו.
התקשורת, שהתגייסה כולה (מחוץ לכמה חריגים בולטים) לתעמולת המילחמה,חוגגת. אופנה חדשה מדברת בהנאה על “קריסת השמאל”. המכים על חטא,בנוסח ה”ביקורת העצמית” הבולשביקית, זוכים באור הזרקורים. הם מתבכייניםבקול גדול: השמאל טעה בגדול, אין פרטנר, ערפאת הוא נבל, צריכים לחשובעל הכל מחדש.
האמנם?
התזה שלנו היתה שלא יהיה שלום כל עוד לא יזכו הפלסטינים בהגשמת דרישתםהצודקת להקים את מדינתם, שגבולה הקו הירוק, כשירושלים משמשת בירת שתיהמדינות והמתנחלים חוזרים הביתה. שהקמתן והרחבתן של ההתנחלויות,הפקעת האדמות, הריסת הבתים ובניית הכבישים העוקפים בכל הגדה יוצרותזעם נורא בערים ובכפרים. שאם יתייאשו הפלסטינים מ”תהליך השלום”,תהיה התפוצצות. מי שטרח בחודשים האחרונים לקרוא את מאמריי במדור זהיודע כי הזהרתי שוב ושוב שעומדת לפרוץ אינתיפאדה חדשה, והפעם חמושה.כל זה מתגשם עכשיו לנגד עינינו, כמו על פי תסריט. אבל אומרים שזה דווקאמאשר את תחזיות הימין. איך זה? כשהתותחים רועמים, השכל הישר מתעלף.גם אצל כמה “שמאלנים”.
האמת היא שמעולם לא היה בארץ מחנה-שלום אחיד. בשטח פועלים כוחות-שלוםרבים, הנבדלים זה מזה ברקע, בהשקפה וגם בטמפרמנט.
חלוקה אחת היא בין האגף הסנטימנטלי והאגף הפוליטי. לאגף הראשון משתייכיםאנשים המסתכלים בעיקר פנימה. יותר מכל חשובה להם דמותם המוסרית.המשמיצים טוענים שאחרי כל פעולת-שלום אלה מסתכלים בראי ומתפעלים:”כמה שאנחנו יפים!” הרחוב קורא להם “יפי נפש”. “יורים ובוכים”. הפלסטיניםמשמשים להם יותר כאובייקט להפעלת גישתם המוסרית מאשר כסובייקט שווה-ערך,שיש לו אישיות משלו. לכן זה לקח להם כל-כך הרבה זמן להכיר באש”ף,לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית, להסכים להקמת הבירה הפלסטינית בירושליםהמיזרחית. אנשים כאלה עלולים לקרוס בכל משבר חמור כמו מילחמת לבנון(“שקט, יורים!”), מילחמת המיפרץ (“חפשו אותי!”) ועכשיו, מול מילחמת-השיחרורהפלסטינית (“אין פרטנר!”). כל תגובה פלסטינית באה להם כהפתעה גמורה.האגף השני, הפוליטי, שעליו אני נמנה, מבין שאם רוצים לעשות שלום עם האומההפלסטינית, יש להבין את שאיפותיה, רגשותיה, פחדיה ותיקוותיה(כשם שהפלסטינים אמורים להבין את שאיפותינו ופחדינו). רק הבנה כזאתמאפשרת את יצירת הבסיס לחיים של דו-קיום בארץ ובמרחב. לכן פתחנו ב-1974במגעים עם ראשי אש”ף, לכן הקדשנו שעות ללא-ספור לשיחות עם פלסטינים מכלשכבות-החברה. כך הגענו עשר-עשרים שנה לפני אחרים להכרה בעם הפלסטיני,באש”ף, במדינה הפלסטינית, בריבונות פלסטינית על ירושלים המיזרחית ומיתחםהמיסגדים. לא מדובר על אהבה אלא על התפייסות היסטורית,שרק בעיקבותיה יכול לבוא גם שלום.
הבדל אחר בין כוחות-השלום נוגע למפה המיפלגתית. למחנה הראשון יש זיקהעמוקה (כמעט תורשתית) למיפלגת-העבודה. הם יכולים לעלות על הבאריקדותנגד נתניהו ושרון, אך כאשר נמצא איש מיפלגת-העבודה בשילטון, קשה להםלהרים קול. הרי זהו “הרע במיעוטו”. הרי “אין לנו אחר”. מכאן הקריסה, כאשרמנהיג מיפלגת-העבודה הוא הגורם למילחמה בפלסטינים.
למחנה השני אין כל בעיה למחות נגד גירוש הפעילים האיסלאמיים על-ידי רבין(בתמיכת הרמטכ”ל, אהוד ברק) אך לתמוך ברבין כאשר חתם על הסכם אוסלו.לבחור בברק, אך להיאבק בו כאשר הוא מתגלה כקברן השלום.מחנה-השלום ייצא מהמיבחן הנוכחי מחוזק. החזקים יישארו חזקים,המתכופפים ישובו ויתיישרו. ולא נזיל דימעה על העקורים.