והארץ תשקוט, עין שמיים אודמתתעמעם לאיטה על גבולות עשנים,ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמתלקבל את הנס, האחד, אין שני…
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהרועמדה למולם עוטה חג ואימה.אז מנגד יצאו נערה ונערואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור וכבדי נעלייםבנתיב יעלו הם, הלוך והחרשלא החליפו בגדם, לא מחו עוד במיםאת עקבות יום הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגועונוטפים טללי נעורים פלסטיניים…דום השניים יגשו ועמדו עד בלי נועואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסםואמרה: “מי אתם?”, והשניים שוקטים,יענו לה: “אנחנו מגש הכסףשעליו לך ניתנה מדינת הפלסטינים.”
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צלוהשאר יסופר בתולדות פלסטין.