נאומו של אריאל שרון ב”כנס הרצליה”, ההתכנסות השנתית של אצולת הכסף, הפוליטיקה והאקדמיה שלישראל, הוכיח שוב את יכולתו המופלאה להעלות לעיני שומעיו עולם דמיוני, בעודו מסיח את דעתם מהעולםהאמיתי. כלהטוטן מנוסה הוא יודע שהקהל רוצה להאמין לכל הדברים הטובים, ומוכן בחפץ-לב להתעלםמהדברים הרעים.
זה היה נאום אופטימי, כדברי הפרשנים המוקסמים. הוא חזה שאנחנו הולכים לקראת גן-עדן, ששנת 2005תהיה שנה של הצלחות אדירות בכל התחומים, שכל הבעיות שלנו הולכות ונפתרות.
עיקר הנאום היה מוקדש להישגים המופלאים שלו מאז שזרק לחלל האוויר, באותו כנס בשנה שעברה, את “תכניתההתנתקות החד-צדדית”.
וזה מה שסיפר (בתרגום חופשי): אמריקה בכיסנו. הנשיא בוש תומך בכל עמדות שרון, גם אלה הסותרות אתעמדותיו המוצהרות הקודמות של בוש עצמו. אירופה משלימה איתנו. גדולי העולם עומדים בתור כדי לבקראצלנו. מצריים ושאר המדינות הערביות מתחנפות אלינו. מצבנו הבינלאומי השתפר עד ללא הכר. הכלכלהשלנו מתקדמת בקצב מהיר, החברה הישראלית משגשגת. חוץ מהשוליים המטורפים מימין, אין עודאופוזיציה. מפלגת העבודה מצטרפת לממשלה ותתמוך בכל מהלכיה. (הוא שכח להזכיר שגם מפלגת יח”ד שליוסי ביילין מציעה לו “גשר של ברזל”.)
ואת כל זה השיג שרון בדיבורים בלבד. דיבורים שלא היו מלווים, עד כה, אפילו במעשה אחד בשטח. לאבטוח ששרון בכלל מתכוון לבצע את “ההתנתקות”. אפשר לנתח את כוונותיו כך:
1 – אם אפשר להימנע בכלל מביצוע התוכנית, ובעיקר מפינוי ההתנחלויות, מבלי לאבד את אהדת העולם והציבור הישראלי – מה טוב.
2 – אם אין ברירה וצריכים לבצע – כדאי למשוך את העניין עד כמה שאפשר, ובעיקר את פינוי ההתנחלויות. לפנות התנחלות – ולנוח. לפנות עוד אחת – ולנוח שוב.
3 – כך או כך, זה לא משנה את התוכניות בגדה המערבית.
ובינתיים: ברצועת-עזה, שממנה אמור שרון “להתנתק”, פועל צה”ל בכל יום ובכל לילה, תוך הריגת שלושהעד עשרה פלסטינים בממוצע בכל יממה. בתים נהרסים בסיטונות. כמה ממעשי-הזוועה שהתרחשו שם מסעיריםאת הציבור. אף מתנחל אחד לא פונה עדיין. להפך, נוספו מתנחלים חדשים.
כל זה לא מעיד על החלטה נחושה לבצע את ההתנתקות המובטחת. לעומת זאת, מעשיו של שרון בגדה המערביתדווקא מעידים על נחישות לבצע את תוכניותיו שם.
בגדה מגיע הכיבוש לשיאים חדשים. המחסומים האכזרים ממשיכים לקרוע אותה לגזרים ולמנוע כל אפשרותלחיים נורמליים. תמונת הכנר הפלסטיני המנגן לחיילי מחסום העלה בלב ישראלים רבים זיכרונותנוראים. בניית חומת-הסיפוח נמשכת, תוך הזזת התוואי פה ושם בכמה מטרים כדי לרצות את בית-המשפטהישראלי, ובהתעלמות מוחלטת מהחלטת בית-המשפט הבינלאומי. המתנחלים עוקרים כרמי-זיתיםפלסטיניים כדי לבנות במקומם שכונות חדשות. ההתנחלויות מתרחבות בכל רחבי הגדה, נסללת רשת-כבישים”ליהודים בלבד”, מאחזים “בלתי-חוקיים” קמים בחסות הצבא ובעזרת כל משרדי-הממשלה הנוגעים-בדבר.לכל אלה מוזרמים תקציבים, בשעה שהממשלה מקצצת את הקצבאות לזקנים והחולים שוכבים במסדרונותבתי-החולים.
האם זאת התנהגות של מדינאי שיש לו חזון של שלום? זה דומה יותר לרופא המטפל בידו הפצועה של מטופל,ובאותה שעה דוקר אותו בחזהו ובבטנו.
כל זה קורה בשעה שהעולם תומך בשרון בהתלהבות, וכל עוד הוא ממשיך לדבר על “התנתקות”, הוא יכול לעשותבשטח מה שהוא רוצה.
דויד בן-גוריון הכריז בשעתו: “לא חשוב מה שהגויים מדברים, חשוב מה שהיהודים עושים.” שרון תיקןעיקרון זה: “לא חשוב מה שאנחנו מדברים, חשוב מה שאנחנו עושים.”
המעניין ביותר בנאום היה מה שלא היה בו. לא הייתה בו שום הצעת-שלום לפלסטינים. הוא לא דיבר על השלוםבכלל.
בעולם פשטה האמונה שיש עכשיו “חלון הזדמנויות”, שזו שעת-כושר גדולה לפיתוח יוזמה חדשה וגואלת.ואכן, שרון ציין בקורת-רוח שיאסר ערפאת מת, ושיש עכשיו סיכוי שתבוא במקומו “הנהגה פלסטיניתמתונה”. ומה הוא מציע בנאומו להנהגה מתונה זו?
לא כלום.
הוא דיבר במעומעם על “הסדרים לזמן ארוך”. כלומר: שוב הסדרי-ביניים על גבי הסדרי-ביניים, שמטרתםהיחידה היא לדחות את ההסדר האמיתי עד מעבר לאופק. מדבריו נובע שישראל תחזיק בידיה לנצח לא רק אתגושי-ההתנחלויות הגדולים, אלא גם את “האזורים הדרושים לביטחונה”. אילו אזורים? זה הרי ידוע: אתבקעת-הירדן ושאר השטחים שסומנו בהסכמי-אוסלו כ”אזורי סי”. התוצאה הסופית של “תכנית ההתנתקות”תהיה, איפא, סיפוח 58% של הגדה המערבית, כפי ששרון רצה מלכתחילה.
בידי הפלסטינים יישארו, על פי תוכנית זו, 10-12% של ארץ-ישראל המנדטורית, ובכלל זה רצועת-עזה.”המדינה הפלסטינית” של שרון תהיה מורכבים מכמה מובלעות, המנותקות מהעולם. זה מה שנקרא אצלו “סיוםהכיבוש”, “ויתורים כואבים מאוד”, ו”אי-הרצון לשלוט על עם אחר”.
כדי למנוע כל ספק, התווה גם בנימין נתניהו בנאומו באותו כנס את הגבול הסופי בינינו ובין הפלסטינים:לא הקו הירוק ו”אפילו לא קרוב לקו הירוק”.
אף אחד לא מציע להנהגה הפלסטינית החדשה משא-ומתן לשלום. לכל היותר איזשהו תיאום לגבי סידוריהנסיגה מעזה. ומה עוד? שר-הביטחון הבטיח, בנאומו באותו כנס, שצה”ל ייצא מהערים הפלסטיניות “במשך72 שעות” כדי לאפשר לפלסטינים לקיים בחירות. בין מחסום למחסום ובין “חיסול ממוקד” אחד למשנהו הםיוכלו להקים את הדמוקרטיה הפלסטינית.
שרון התפאר שצה”ל בעצם כבר ניצח את הטרור. זה נאמר כמה ימים אחרי שהפלסטינים, בפעולת-קומנדושעוררה התפעלות אילמת גם בצה”ל, הצליחו למוטט מוצב שלם ב”ציר פילדלפי” על-ידי פיצוץ מטען-ענקבמנהרה וחדירה למוצב ההרוס. (בישראל לא התרגשו מזה יותר מדי, מפני שהחיילים שנהרגו היו ערביםאזרחי-ישראל.)
לפי שעה הצטמצמו אמנם הפיגועים באזרחים ישראליים, אך זה בעיקר תודות להשתדלות של אבו-מאזן. יתכןמאוד שזה יימשך זמן-מה, כל עוד מקווים בציבור הפלסטיני שאולי יש אור בקצה המנהרה. כאשר יאבד אתהתקווה, ייתן ציבור זה אור ירוק לגל חדש של פיגועים.
שרון מבטיח לאזרחי ישראל שנה נהדרת, שנה של ביטחון ורגיעה, פריחה כלכלית ושגשוג חברתי. אין,כמובן, סיכוי שזה יקרה כאשר הוא חוסם את הדרך לשלום ושם אותו “בפורמלין”, כפי שהכריז יועצו הקרובביותר.
מנהיגי אירופה מדברים עכשיו על גיוס תרומה ענקית לרשות הפלסטינית, אחרי בחירת אבו-מאזן. זוהיהאשליה הישנה, שימיה כימי הציונות: שאפשר לקנות את העם הפלסטיני – או כל עם אחר הלוחם על חירותו -בכסף, והוא יוותר על אדמתו ועצמאותו. אך אם הקצבת הכספים לא תהיה מלווה בהתערבות אירופית מאסיוויתלסיום מהיר של הכיבוש והשגת פיתרון-הקבע בין ישראל ופלסטין, גם ההר הזה יוליד עכבר.