תגובתי הספונטנית על הצגת מועמדותו של מרוואן ברגותי לנשיאות הרשות הפלסטינית הייתה חיובית.
ראשית, אני תמיד בעד ה”אנדרדוג” – ומי יכול להיות יותר “אנדרדוג” מאשר אסיר של כיבוש?
שנית, אני מעריך את האיש. פגשתי אותו בישיבות לתכנון פעולות משותפות למען השלום. הפגנתי למענובבית-המשפט בתל-אביב בסיסמה “ברגותי למו”מ ולא לכלא” וגורשתי בכוח, בשעה שקבוצות ימניות ערכוהפגנות-לינץ’ באולם המשפט.
שלישית, המועמדות של מרוואן ברגותי מעלה למודעות את גורלם של אלפי האסירים הפלסטיניים –שבויי-המלחמה הנחשבים בישראל כפושעים.
רביעית, מועמדותו (אם יתמיד בה) תגרום למחזה שאין כדוגמתו בכל העולם הערבי: בחירות ללא מועמדשבחירתו בטוחה מראש. עימות אבו-מאזן-מרוואן-ברגותי יהיה התמודדות אמיתית.
תגובתי השניה הפוכה.
רבים בעולם עוקבים אחרי הבחירות האלה, כדי לראות אם העם הפלסטיני מסוגל להתאחד ולתפקד בעת משבר,אחרי מותו של אבי-האומה. במשך 45 שנותיו כמנהיג תנועת-השחרור הפלסטינית הצליח יאסר ערפאת לשמורעל אחדות העם הלוחם בצורה שכמעט לא תיאמן. רבים ניבאו שעם מותו תתפרק החבילה למאות רסיסים. האחדותסביב אבו-מאזן הפריכה – לפחות לפי שעה – חששות/תקוות אלה.
אינני חסיד שוטה של “אחדות”. ויכוח ועימות בין רעיונות הם תמצית כוחה של הדמוקרטיה, ובבוא העתתצטרך החברה הפלסטינית לקיים דיון מעמיק על כיוון מלחמת-השחרור שלה. השאלה היא: האם העת הזאת היאדווקא עכשיו?
אינני חושב כך. התפצלות הציבור הפלסטיני בשעה זו תספק תירוץ לאויבי השלום בצמרת ישראלוארצות-הברית, שיחככו ידיים ויקראו בהנאה: “אתם רואים, אין עם מי לדבר!” חשוב לעם הפלסטיני לקבועקבל עם ועולם: יש עם מי לדבר. ומכיוון שגם הנשיא בוש וגם מורו ורבו, אריאל שרון, כבר הכריזושאבו-מאזן הוא מנהיג “מתון” ו”פרגמטי” – אפילו להם יקשה מאוד לחזור על סיסמת-השקר “אין לנופרטנר!” (קופירייט: אהוד ברק).
לכן חשוב שאבו-מאזן ייבחר, וייבחר ברוב גדול.
כי חשוב מאוד לתת לו צ’נס. לא רק לו באופו אישי, אלא לכל הגישה שהוא מייצג: שבהעדר פיגועי-התאבדותואינתיפאדה חמושה ניתן עכשיו לפלסטינים להשיג את המטרות הלאומיות המינימליות: מדינה פלסטיניתבגדה וברצועה, גבול הקו הירוק עם חילופי-שטחים מזעריים, ירושלים בירת שתי המדינות, פינויההתנחלויות והסכם על פתרון מעשי לבעיית-הפליטים.
יתכן שזו אמונה נאיבית. יתכן שאין לה שום סיכוי. יתכן שדווקא לפלסטינים “אין עם מי לדבר”. אבל חשובלפלסטינים – ולעולם כולו – שאמונה זו תועמד במבחן. אחרי שנה, בסוף 2005, אפשר יהיה להסיק מסקנות –ואז תגיע שעת הוויכוח הגדול בקרב העם הפלסטיני. אם יוכל אבו-מאזן להציג הצלחות מרשימות – ינצח. אםלא – תפרוץ, מן הסתם, האינתיפאדה השלישית.
ההזדמנות הגדולה של מרוואן ברגותי להשתתף בוויכוח ולהציג קו משלו תבוא אז. עד אז מוטב לו, לדעתי,לתמוך באבו-מאזן. והרי עד השבוע חשב כך גם הוא.
האם יש בסיס של ממש לתקוות אבו-מאזן?
הנשיא חוסני מובארכ יעץ השבוע לפלסטינים לשים את מבטחם באריאל שרון. הוא יכול לעשות שלום, אמר,והוסיף שלוש מלים מוצנעות: “אם ירצה בכך”.
האינטרס של מובארכ ברור. הוא מקבל מדי שנה הקצבה ענקית מארצות-הברית, תרומה שהיא חשובה לקיוםיציבות משטרו. הקצבה זו תלויה בקונגרס האמריקאי, הנחשב “שטח ישראלי כבוש”. כדאי לו להיות בסדר עםשרון ולעזור לו במצוקתו הנוכחית.
ראש-הממשלה שרון נמצא באמצע מהלך פוליטי מסובך. הוא גירש מהממשלה את מפלגת שנוי, השותפההקואליציונית האחרונה שנותרה לו. כדי להשיג שוב רוב בכנסת, עליו להכניס לממשלה את מפלגת-העבודה,אך מרכז מפלגתו אינו מוכן לממשלה “חילונית” עם שינוי והעבודה. היה עליו לגרש את שינוי כדי להכניס אתהעבודה עם הדתיים.
כמו לוליין נועז בקרקס, הוא נטש חבל אחד, ובעודו מרחף באוויר הוא צריך לתפוס חבל אחר:מפלגת-העבודה. רבים במפלגתו שלו מנסים להרחיק את החבל הזה ומקווים שיצנח וישבור את מיפרקתו.
אם שרון לא יצליח, תהיינה בחירות. פירוש הדבר שבמשך חודשים רבים תהיה כל המערכת המדינית משותקת,ההתנתקות מעזה לא תתבצע ועל משא-ומתן לשלום לא יהיה מה לדבר. זה עלול להיות גם סופו הפוליטי שלאבו-מאזן.
אם יצליח שרון להקים קואליציה חדשה עם מפלגת-העבודה והחרדים ויצליח לקנות בכסף את הסכמת החרדיםל”התנתקות”, יתחיל מרוץ-מכשולים. האם תצליח הממשלה לגייס את דעת-הקהל למען נסיגה מכלרצועת-עזה? האם יעלה בידה לסלק את ההתנחלויות בלי שפיכות-דמים? האם תוותר על ציר-פילדלפי, המנתקאת הרצועה מהעולם? האם תסכים לפתיחת נמלי הים והאוויר של עזה? האם יתאפשר “מעבר בטוח” בין הרצועהוהגדה המערבית? (זהו אחד מעיקרי-אוסלו, שכל ממשלות ישראל מאז הפרו אותו בהתמדה.)
כל אלה הם רק מרוץ קצר, לעומת המרתון של הגדה המערבית. סוד גלוי הוא ששרון המציא את “ההתנתקות” לא רקכדי להיפטר מהאחריות למיליון ורבע פלסטינים, אלא בעיקר כדי לאפשר לו לספח בשקט 58% משטח הגדההמערבית. האם יוותר על חלום זה?
אנשים אופטימיים מאמינים שאחרי ההתנתקות מעזה – אם אכן תתבצע, בעזרת השם – תתפתח מעצמה דינמיקהלמען השלום. יש “חלון הזדמנויות”. אחרי ששרון ובוש עסקו במשך שנים בדמוניזציה של ערפאת וניצלו אתהשנאה כדי לדחות כל יוזמה לשלום, הרס ערפאת במותו את האליבי זה. חוץ מזה, ג’ורג’ בוש ירצה להוכיחבתקופת-הכהונה האחרונה שלו שהשיג משהו משמעותי. כך גם שמעון פרס. דעת-הקהל העולמית תדרוש זאת.אירופה תתערב. בסופו של דבר, מאמינים האופטימיסטים, ייסחף גם שרון עצמו במערבולת שהוא יצר. כמושאומר פתגם יהודי ישן: “אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה.”
אנשים אחרים פסימיים הרבה יותר. הם מצביעים על עקשנותו האגדתית של שרון. הוא ידבק בכלל התנ”כי”בתחבולות תעשה לך מלחמה”. ידחה את ענייני הגדה עד אחרי ביצוע תכניתו לגבי הרצועה. זה יימשך לפחותעד סוף 2005. השנה שלאחר מכן, 2006, תעמוד בסימן הבחירות בישראל. וכן הלאה. ובינתיים ימשיך ליצורעובדות בשטח.
האם צודקים האופטימיסטים או הפסימיסטים? האמת היא שאין כל אפשרות לנבא היום איך ייפול דבר. זה תלויבהרבה מאוד גורמים – ואנחנו, כוחות השלום הישראליים, ביניהם. מובן שנשתף פעולה עם כל הנהגה שתיבחרעל-ידי הפלסטינים עצמם, ואל לנו להתערב בתהליך זה.
תעבור שנה עד שנדע אם אכן יש “חלון הזדמנויות” – או רק חלום הזדמנויות.