” בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה’ ורע בעיניו! ” הוראה תנ ” כית זו היא אחדהעקרונות הבסיסיים של המוסר היהודי.
אם כן, ישראל רחוקה מאוד מלהיות ” מדינה יהודית ” . התשפוכת המבחילה של זוהמה שנשפכה על יאסרערפאת בימים האחרונים כמעט בכל התקשורת הישראלית יכולה לגרום לו לאדם להתבייש בזה שהוא ישראלי.
הדמוניזציה של המנהיג הלאומי הפלסטיני, שעמדה זה עשרות שנים במרכז התעמולה הישראלית, נמשכתגם אחרי מותו. נראה ש37- שנות הכיבוש גרמו להתבהמות החברה שלנו והרגו גם את ההגינות הפשוטה. שריםומוכרי-דגים, גיבורי-טלוויזיה ופרופסורים, ” שמאלנים ” ופאשיסטים גמורים התחרו זה בזה בירידהלשפל הוולאגריות.
מעולם לא הייתה התהום הרובצת בין התפיסות של שני העמים בולטת יותר מאשר ביום ההלווייה. בעודשהפרשנים וה ” מומחים לעניינים ערביים ” בישראל, שכמעט כולם יוצאי קהילת המודיעין, תיארו אתהמנהיג המת כמפלצת ממש, שיא האכזריות, הרוע והשחיתות – היה אבלם של הפלסטינים כה עמוק, עד כיהתפרצות הרגשות של מאה אלף באי ההלוויה ברמאללה שיבשה את סדרי הטכס. אלמלא הקיף צה ” ל באותו יום את כלהערים הפלסטיניות, היו נוהרים למקום מיליון בני-אדם.
” גוש שלום ” , הארגון הישראלי היחידי שהכריז על השתתפותו באבל העם הפלסטיני, שלח משלחתלהלוויה. כולנו, הפעילות והפעילים, נשאנו על בגדינו סטיקרים בולטים ובהם דגלי ישראל ופלסטין.הצפיפות הקשה גרמה לנו להתפזר בקרב ההמון. בכל שעות ההלוויה הרגשנו שאנחנו בטוחים לחלוטין, גםכאשר נורו סביבנו אלפי כדורים באוויר על-ידי אנשים שהפגינו בדרך זו את כאבם. מאות פלסטינים, בני כלהגילים והמעמדות, ניגשו אלינו כדי להביע את תודתם על שבאנו.
הייתי באמצע המהומה כאשר נחת המסוק שהביא את הגופה מקאהיר. עמדתי בין שרים, ראשי דתותודיפלומטים ליד הקבר הפתוח. חשתי בסערת הרגשות של ההמון העצום כאשר הופיע המסוק מעל לגגותהסמוכים. נזכרתי בהלוויית גמאל עבד-אל-נאצר ב1970-, כאשר ההמון התפרץ וחטף מידי החיילים את גופתמנהיגם האהוב, והרגשתי שזה עלול לקרות כאן בכל רגע. וזה אכן קרה.
שום מנהיג ערבי – ורק מנהיגים מעטים בעולם כולו – לא עורר אהבה והערצה כה עמוקים בקרב בני עמו כמוהאיש הזה, שהישראלים רואים בו מפלצת בדמות אדם. הפלסטינים האמינו בו, סמכו עליו, הניחו לו לקבל אתכל ההחלטות שחייבו אומץ-לב, ינקו ממנו את הכוח להחזיק מעמד בתנאים הבלתי-אנושיים של הכיבוש.עכשיו, לפתע פתאום, הם מצאו את עצמם מיותמים בעולם שהשתנה עם מותו של האיש שהשאיר אחריו חלל ענקי.
מה יקרה עכשיו? ערפאת הוביל את עמו מעברי פי-פחת לשערי העצמאות. אך מלחמת-השחרור הפלסטיניתלא הגיעה עדיין למטרתה – כינון מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. זה עדיין רחוק. המנהיגות החדשה תצטרךלהתמודד עם כל הבעיות שערפאת התמודד עמם, אך בלי ערפאת ובלי הסמכות המוסרית האדירה שהייתה לו בקרבעמו.
אבו-מאזן, עבו-עלא ועמיתיהם הם אנשים ישרים והגונים. הכרתי את אבו-מאזן לפני הרבה שנים, הואהשתתף בפגישות רבות שלי עם ערפאת. אבל אין להם עדיין שורשים עמוקים בקרב עמם. יעברו שנים אך שתתגבשמנהיגות חזקה.
ברגע זה מאוחדים כל הפלסטינים בהחלטתם להראות לעולם שהם מסוגלים להתגבר על המשבר בצורהתרבותית ואחראית. זאת יכולה הייתה להיות ההזדמנות-פז לממשלת ישראל (וארצות-הברית, כמובן)לפתוח דף חדש ביחסים עם העם הפלסטיני.
מה היה ניתן לעשות? אפשר היה להציג רצון טוב על-ידי שורה של מחוות, כגון שחרור המוני של אסיריםפלסטיניים, וביניהם מנהיג פת ” ח מרוואן ברגותי, שנדון לכמה מאסרי-עולם. אפשר היה לבטל את המצורוהסגר ולצמצם את פעולות צה ” ל בשטחים הפלסטיניים. אפשר היה להכריז שבעתיד הקרוב ביותר יחודשהמשא-והמתן לשלום.
המבחן הראשון היה, כמובן, הלוויה עצמה. צריך היה להניח למנהיגות הפלסטינית לקבור את ערפאתבירושלים, כפי שביקש. קבורתו ברמאללה רק תחדד את רצון הפלסטינים להילחם עד שתתאפשר העברת עצמותיולשם. שר-המשפטים טומי לפיד, איש ימני קיצוני המתחזה כליברל, הגיע לשיא חדש של וולגאריות כאשרהכריז ש ” בירושלים קוברים מלכים יהודים, לא טרוריסטים ערבים. ” מנחם בגין, טרוריסט שהפך למלך,נקבר בירושלים – ואין דוגמה טובה מזו.
אך הדבר החשוב ביותר הוא לאפשר לפלסטינים לקיים בחירות, תוך 60 יום ממות הנשיא, כדרישת החוקההפלסטינית. רצה המקרה שדווקא בפגישתנו האחרונה עם ערפאת, לפני כמה שבועות בלבד (אגב, הוא נראה אזבריא) אנחנו דנו בנושא זה. הסכמנו שאין אפשרות לערוך בחירות בשעה שצה ” ל הורג בדרך שגרה מועמדיםפוטנציאליים ומונע תנועה חופשית. איך יגיעו המועמדים (אלה שיישארו בחיים) אל קהל בוחריהם? איךיחלקו חומר-הסברה, יקיימו אסיפות וידונו במצעים, כאשר טנקים מסתובבים ברקע ומסוקי-קרב מרחפיםמעל?
את המצב הזה צריך לשנות מיד. יש להסיג את כל החיילים משטחי הרשות הפלסטינית (שטחי איי ובי לפיהסכם אוסלו), להחזיר את חופש התנועה בהם, להפסיק את ” החיסולים הממוקדים ” ובעיקר – להזמין משקיפיםבינלאומיים.
האם זה אכן יקרה? קרוב לוודאי שלא. לאריאל שרון אין שום עניין לשבת מול הנהגה פלסטינית בעלתמעמד לגיטימי ומכובד בעולם, דבר העלול להחליש את שליטתו בנשיא בוש ולשבש את תכניתו לספח את מרביתהגדה המערבית. הוא יעשה הכל כדי למנוע את הבחירות, תוך הטלת האשמה על הפלסטינים עצמם.
כמו תמיד, כדאי להתעלם ממה ששרון אומר – ולהתבונן היטב במה שהוא עושה.