אני כותב את הדברים האלה בלב דואב. דחיתי את כתיבתם עד כמה שיכולתי.
במסורת היהודית יש פסוק מכאיב: ” לא נחרב בית-המקדש אלא בגלל שנאת-חינם. ” הוא מתייחסלאירועים בתוך ירושלים הנצורה, בשנת 70 לספירה, כאשר צרו עליה לגיונות רומא. בעוד שחיילי טיטוסהידקו את המצור והרעב עשה שמות בעיר הנצורה, התנהלו בתוכה קרבות מרים בין סיעות של קנאים, שהרגו זהאת זה ושרפו זה לזה את מחסני החיטה שעוד נותרו.
משהו דומה קורה עכשיו בשטחים הפלסטיניים. בעוד שכוחות הכיבוש מהדקים את המצור עליהם ומבצעים” חיסולים ממוקדים ” , פרצו בהם קרבות בין פלסטינים היורים זה בזה, מתנקשים במנהיגים ושורפיםמפקדות.
אלופי הכיבוש, הפוליטיקאים והפרשנים הישראלים מתמוגגים או מצקצקים בלשונם בהתחסדות: הלאתמיד אמרנו לכם, הפלסטינים אינם מסוגלים למשול בעצמם, אין אצלם עם מי לדבר, אין לנו פרטנר.כשעוזבים אותם לנפשם, משתררת האנארכיה. הרבה לשונות ליהגו השבוע את המילה היוונית ” כאוס ” , במבטאאמריקאי.
מכיוון שממשלת שרון עצמה יצרה את המצב הקיים בעזה, היא דומה לבן שהרג את שני הוריו ומבקשמהשופטים: ” רחמו עלי, אני יתום! “
באורח פרדוקסלי, דווקא ראשי הסיעות הפלסטיניות מאמינים להכרזות שרון על כוונתו לצאת מעזה.מה שמתרחש שם הוא, לכאורה, מאבק על חלוקת עור הדוב שלא נצוד עדיין.
למרות שהם מדברים על ” רפורמה ” , המילה החביבה על האמריקאים, הקרב הוא על כוח ושררה:
הסיעה של מוחמד דחלאן מקווה להשתלט על הרצועה בעוד מועד. אנשי שרון אומרים בגלוי שסיעה זומקובלת עליהם. האמריקאים תומכים בה, כדי ליישר שורה עם שרון. גם המצרים תומכים בה, כדי למצוא חןבעיני האמריקאים.
הסיעה היריבה תומכת במוסה ערפאת, שהתמנה על-ידי יאסר ערפאת, קרוב-משפחתו, לתפקיד ביטחונימרכזי. יתכן שזה לא היה המינוי הכי מוצלח. אבל האיש במוקטעה מינה את נאמנו מפני שהוא סומך עליו שימנעאת הסכנה הגדולה ביותר העומדת עכשיו לעיניו: שמא יינתק הקשר בין הרצועה והגדה, ועזה תהפוך למיןבנטוסטאן ” עצמאית ” בחסות ישראלית-אמריקאית-מצרית.
זה מה שקורה על פני השטח. אך יש לאירועים גם שורשים עמוקים יותר, הנעוצים בהוויה הפלסטיניתהנוכחית, שיש בה סתירה קיומית.
מצד אחד, מלחמת-השחרור הפלסטינית רחוקה מסיומה. היא נמצאת בעיצומה. אפשר לומר שמעולם לא היהעצם קיומם של הפלסטינים – כאומה וכיחידים – נתון בסכנה גדולה יותר מאשר עכשיו.
מצד שני נוצרה בגדה וברצועה מין ” מדינה בדרך ” , המחייבת ניהול ממלכתי בכל התחומים: ביטחון,כלכלה, חינוך, משפט, רווחה ומה עוד.
המצב הסוריאליסטי בעזה משקף את הסתירה: בעוד שמוסה ערפאת, מוחמד דחלאן ושאר מנהיגי פת ” חנאבקים זה בזה על השליטה ברשות הפלסטינית ובמנגנוני-הביטחון שלה, מתנהל קרב יומיומי אכזרי ביןהתנזים, החמאס והג’יהאד ובין כוחות הכיבוש.
מנהיגה של מלחמת-השחרור הוא יאסר ערפאת. בקרב הפלסטינים אין עוררין על כך. הוא האדם היחידיהמסוגל לשמור על אחדות העם הפלסטיני. הוא המנהיג היחידי שיש לו תפיסה אסטרטגית המקיפה את כלהתחומים הגיאוגרפיים והפונקציונליים של העם הפלסטיני המפוזר. יש לו התכונות הדרושות למנהיגבמצב כזה: מעמד אישי בלתי-מעורער, אומץ-לב אישי, כושר-החלטה, יכולת-תמרון. לא לחינם קוראים לו “אבי האומה ” ומשווים אותו לג’ורג’ וושינגטון, דוד בן-גוריון ונלסון מנדלה.
הביקורת על ערפאת – הנפוצה בעיקר בקרב העלית האינטלקטואלית והפוליטית – נוגעת לתפקודו כראש “המדינה בדרך ” . שלא כמו ראש-ממשלת ישראל, ערפאת אינו חשוד בשחיתות אישית. טוענים כלפיו שהרשותהפלסטינית דומה למשטרים הערביים האחרים, ששולטים בהם משטר ריכוזי, שחיתות של מקורבים, פרוטקציהמשפחתית וריבוי מנגנוני-ביטחון.
כפי שאמר לי חבר הפרלמנט הפלסטיני: ” ערפאת מנהל את המאבק הלאומי, וכולנו תומכים בו. אבל הואמזניח את הסדר הפנימי, ונגד זה אנחנו מתקוממים. “
אולם שרון אינו לוחם מלחמת-חורמה בערפאת מפני שאינו מחלק סמכויות או מפני שיש לו שבעהמנגנוני-ביטחון שונים (בארצות-הברית יש 15 שרותי-מודיעין, ארבע זרועות צבאיות ואינספורמשטרות). הוא לוחם בערפאת מפני שחיסולו יביא להתפוררות העם הפלסטיני לפירורים ויאפשר טיהוראתני. ערפאת מודע מאוד לסכנה הזאת, ובהשוואה אליה נראים לו כל חוליי הרשות הפלסטינית כמשניים.
האסטרטגיה של שרון ואלופיו פשוטה וברוטלית: לרסק את הרשות הפלסטינית, להפוך את החיים בשטחיםהכבושים לגיהינום, לגרום לתוהו-ובוהו, לפורר את הציבור הפלסטיני ולגרום לו לנטוש את הארץ, לאבמהלך דרמטי אחד (נוסח 1948) אלא בתהליך זוחל.
עד עכשיו זה לא הצליח. למרות התנאים הבלתי-אנושיים, החזיק הציבור הפלסטיני מעמד בצורההמעוררת השתאות. אירועי הימים האחרונים נראים לשרון ולראשי צה ” ל כסימני-שבירה. אני חושב שהםטועים, ושהציבור הפלסטיני יתעשת מול פני הסכנה הנוראה שהוא נתון בה.
סביר מאוד שהאסיר במוקטעה, שכבר הוציא את עמו ממשברים קיומיים כה רבים, יעשה זאת שוב. אנימקווה שכך יהיה, מפני שערפאת הוא גם האדם היחידי המסוגל לעשות איתנו שלום. אין לנו סיכוי להגיע אלהמנוחה ואל הנחלה, כל זמן ששכנינו לא יגיעו לכך.