קורה לפעמים שדווקא אירוע זעיר מאיר באור מסנוור מחלה חברתית חמורה.
דוגמה קלאסית: פרשת הסרן מקופניק. לכאורה, אירוע פלילי קטן, שקרה ב1906-: הסנדלר וילהלםפויגט, שהורשע בזיוף, שוחרר מהכלא. כדי לקבל עבודה היה זקוק לפספורט, אך כאסיר משוחרר לא יכול היהלקבל פספורט.
הוא קנה מדים של סרן בחנות לתחפושות, עצר ברחוב כמה חיילים, לקח עליהם פיקוד, נסע איתםלקופניק, פרבר של ברלין, עצר את ראש-העיר והחרים טפסים של פספורטים. מכיוון שהיה מוכר למשטרה,נתפס חיש מהר.
כל אירופה צחקה, מפני שזה הטיל אור מגוחך על המצב בגרמניה הקיסרית, שבה כל לובש-מדים היה מלךוכל קצין אלוהים.
בסרט הקלאסי על המקרה, מביאים את הבשורה לקיסר וילהלם (אותו קיסר שנפגש עם הרצל בירושלים.)לרגע עצרו כל אנשי-החצר את נשימתם. ואז פרץ הקיסר בצחוק רועם, ואנשי-החצר הצטרפו אליו בהרגשה שלהקלה.
צחוק-צחוק – אבל כעבור שמונה שנים היה המיליטריזם הגרמני שלוח-הרסן אחד הגורמיםלמלחמת-העולם הראשונה.
לפני שבוע גרמה צרפתיה צעירה בשם מארי ליאוני לסערת-רוחות. היא סיפרה שהותקפהברכבת-הפרברים של פאריס על-ידי ששה צעירים בעלי ” חזות צפון-אפריקאית ” שחטפו את ארנקה. כאשרנוכחו לדעת שהיא גרה ברובע ה16- האמיד חשבו (בטעות) שהוא יהודיה, קרעו את בגדיה וציירו צלבי-קרס עלבטנה. אחר-כך גם הפכו את עגלת התינוק שלה. כל זה לעיני עשרים נוסעים בקרון, שלא נקפו אצבע להגנתה.
צרפת יצאה מכליה מרוב רגשי זעם ואשמה. גדולי הרפובליקה, מהנשיא ז’ק שיראק ומטה, היכו על חטאוהבטיחו להעמיד את המלחמה באנטישמיות בראש מעייניהם. כל העיתונים הקדישו לתקרית כותרות ראשיותזועקות, בתוספת דברי הגות עמוקים על האנטישמיות הגואה. הארגונים היהודיים בצרפת ובעולם האשימואת החברה האירופית בהתגברות המבהילה של האנטישמיות והזכירו את השואה. התקשורת הישראלית חגגה.
לי נראה הסיפור מפוקפק מהרגע הראשון. במשך 40 שנות עבודתי כעורך של שבועון שהתמקד בתחקירים,התפתח אצלי חוש-ריח חריף לסיפורים מזויפים. הסיפור היה בלתי-סביר בעליל. אני משוכנע שגם החוקריםהצרפתיים פיקפקו בו מהרגע הראשון. אבל מי יעז להטיל ספק כאשר ההיסטריה הציבורית משתוללת?
ואז, באחת, הסיפור כולו התמוטט. לא נמצא אף עד-ראייה אחד. המצלמות ברכבת לא גילו שום סימןלתקרית. הסתבר שאותה צעירה מסרה בעבר הודעות כוזבות למשטרה. יומיים אחרי התקרית המדומה נשברהוגילתה את האמת: היא המציאה את כל הסיפור.
כמו הסרן מקופניק, שהפנה את הזרקור למיליטריזם הפרוסי, כך שפכה מארי ליאוני אור על ההיסטריההאנטי-אנטי-שמית באירופה, תופעה בלתי-רציונלית ההופכת אנשי-ציבור לכסילים גמורים, מעבירהעיתונים רציניים על דעתם ומשמשת כר נרחב למניפולציות מכוערות של ארגונים שונים.
כדי להכניס מידה של הגיון ושפיות לכל העניין, יש להפריד קודם כל הפרדה ברורה בין תופעות שונות.
יש אנטישמיות אמיתית. היא מושרשת עמוק בתרבות האירופית-נוצרית. היא קיימת גם עכשיו. זוהישנאת יהודים באשר הם יהודים, ולא חשוב מי הם ומה הם – עניים או עשירים, קפיטליסטים או קומוניסטים,חסידי מדינת ישראל או שוללי קיומה, מושחתים או צדיקים גמורים. היא באה לידי ביטוי, לדוגמה, בציורצלבי-קרס על מצבות, מעשה אידיוטי שכל צעיר מופרע יכול לעשותו לבדו.
אינני מאמין שממדי האנטישמיות הזאת עלו בשנים האחרונות. יתכן שהיא משתחררת מהבושה, ככלשאנחנו מתרחקים מימי השואה. במציאות הקיימת אין בה סכנה.
תופעה שונה לחלוטין היא המלחמה הצפון-אפריקאית המתנהלת על אדמת אירופה. צעירים מוסלמיםמצפון-אפריקה מתעמתים עם צעירים יהודים מצפון-אפריקה. זה התחיל עוד באלג’יריה, כאשר צידדוהיהודים בשלטון הצרפתי נגד לוחמי-החרות. בשלב האחרון הייתה המחתרת היהודית מרכז ההתנגדותלשחרור אלג’יריה. (הארגון הוקם על-ידי שליחים מישראל לשם הגנה על היהודים. ראשי הארגון עלובהדרגה לישראל, והארגון נשאר בידי שונאי-הערבים הקיצוניים ביותר.)
עכשיו הפך העימות הזה לסניף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המוסלמים משולהבים על-ידי תמונותהטלוויזיה, המראים את מעשי הדיכוי וההשפלה של חיילינו בשטחים הכבושים, ואילו הארגונים היהודיםתומכים בממשלת שרון. רוב היהודים בצרפת הם מהגרים מצפון-אפריקה. זה גורם לתקריות רבות, ומכאןהרושם כאילו האנטישמיות גואה מיום ליום.
הממשלה שלנו שופכת שמן על המדורה, כאשר שליחיה בכל העולם מכריזים שכל ביקורת על מעשיה אינה אלאאנטישמיות. בכך היא מדביקה תג אנטישמי לכל העולם, החל בעצרת האו ” ם ובית-המשפט הבינלאומי וכלהבארגונים הומניטריים.
קל ליצור את הבלבול הזה, כאשר אין מפרידים בין המושגים ” יהודי ” ו ” ישראלי ” . הכל משמשבערבוביה: אנטישמים, אנטי-ציונים, מתנגדי ישראל, מתנגדי שרון. זוהי ערבוביה נוחה למי שעוסקיםבמניפולציה, אבל היא לא טובה ליהודים. ” ישראלי ” ו ” יהודי ” אינם היינו הך.
ישראל היא מדינה ככל המדינות. היא אכן הוקמה על-ידי יהודים, ורוב אזרחיה יהודים. אבל ישראלהיא ישות עצמאית ונפרדת. מותר (ולדעתי גם רצוי) למתוח ביקורת על מדיניות ממשלת-ישראל, כשם שלנומותר למתוח ביקורת על מעשי כל מדינה אחרת. לא צריך להיות לזה שום קשר לאנטישמיות.
נכון, ליהודים בישראל יש זיקה חזקה ליהודים בכל העולם, וליהודים בעולם יש זיקה למדינת ישראל.זה טבעי, כמו זיקת רוב תושבי אוסטרליה וקנדה לבריטניה. אבל אין פירוש הדבר שיהודים בעולם צריכהאוטומטית להצדיק כל מעשה של ממשלת ישראל, במין רפלקס פאבלובי. זה נוח לממשלת ישראל, אבל זה לא בהכרחטוב למדינה. וזה בוודאי רע ליהודים.
אנחנו ישראלים. הקמנו את המדינה הזאת כדי להיות אדונים לגורלנו. אנחנו רוצים להיות עם ככלהעמים, ודווקא המתוקנים שבהם. אנחנו אחראים למעשינו, ומי שאינו אזרח ישראלי אינו אחראי להם.
האזרחים היהודיים של צרפת אחראים למעשיה של ממשלת צרפת, שהם בחרו בה, ולכל היותר גם למעשיהקהילה היהודית שם. אין הם אחראים למעשים שלנו. אין הם חייבים להגן על מעשינו בכל מחיר. אם הם רוציםלמתוח עלינו ביקורת, אהלאן וסהלאן.
כאשר תהיה הפרדה נקיה וברורה, תופעת האנטישמיות תישאר בממדים השוליים שהיו לה באירופה שאחריהשואה. ואם אנחנו, הישראליים, נצליח לעלות על דרך השלום, היחס לישראל יחזור להיות כפי שהיה אחריאוסלו, כאשר העולם כולו הריע לנו.
ואם המעשה של אותה צרפתיה מופרעת יתרום לשיכוך ההיסטריה ולמחשבה חדשה על נושא זה, תבוא עליההברכה.