יש ואדם קונה את עולמו ברגע אחד ובמשפט אחד. כך עשה טומי לפיד, כאשר פלט את המשפט: “הזקנה הזאת מזכירהלי את הסבתא שלי!”
הזקנה הזאת, תושבת מחנה-הפליטים ברפיח אשר ביתה נהרס על-ידי צה”ל, הונצחה על-ידי המצלמה כשהיאנוברת בהריסות, בניסיון נואש למצוא את התרופות שלה. כעבור יומיים מצאו אותה עיתונאים באותוהמקום, עדיין מחפשת את התרופות מתחת להריסות.
הסבתא של טומי נספתה בשואה. טומי עצמו נולד בחבל הונגרי בצפון יוגוסלביה ושרד את השואה בגטובודפשט. כאשר הזכיר את “הסבתא שלי”, היה ברור לגמרי שהוא מתכוון לקורבן השואה.
המילים עוררו סערה גדולה. יתכן מאוד שהן היו הקש ששבר את גב הגמל והביאו להחלטת הממשלה להפסיק מיד אתהזוועה המתגלגלת ברפיח.
מובן שהמצב כבר היה בשל לכך. תמונות ההרג וההרס בעיירה האומללה מילאו את מהדורות הטלוויזיה ועמודיהעיתונים בעולם כולו. תחנת אל-ג’זירה שידרה אותן כמה פעמים בכל שעה לעשרות המיליונים ברחבי העולםהערבי. גם בעולם המערבי הן גדשו את המסכים. ההשפעה המצטברת הייתה נוראה – צה”ל הצטייר כמכונהבלתי-אנושית, הדורסת כלאחר יד את חייהן של מאות משפחות. תמונה אחת של ילד קטן, הסוחב מזוודה גדולהכדי להציל משהו מרכוש המשפחה, משפיעה יותר מאלף מילים של משקר-צה”ל.
ירי הטנק לעבר מפגינים פלסטיניים בלתי-חמושים, הצועדים כשהם מוחאים כפיים בקצב, בשידור חי,הגדיש את הסאה. התירוצים וההסברים של שכירי-הפה הרשמיים רק הגדילו את הזוועה. אפשר היה ממש לחושבזעזוע העולמי.
אבל ההנהגה הצבאית והמדינית הייתה שיכורת-פעולה. היא הודיעה על המשך הפעולה בממדים גדולים עודיותר. כוחות בגודל של אוגדה מוגברת רוכזו לשם הנחתת מכת-המוות על רפיח. הכוונה הייתה – לפי עדותו שלהשר לפיד עצמו – להרוס עוד 3000 בתים.
האמריקאים פעלו, כנראה, מאחורי הקלעים. לג’ורג’ בוש יש די צרות בעיראק. מדיניותו מתמוטטת.התמונות מרפיח השחירו עוד יותר את תדמית האמריקאים, ידידיו ושותפיו של שרון, בעיני הציבורהעיראקי, שליבו נתון לפלסטינים. בפעם הראשונה נמנע נציג ארצות-הברית במועצת-הביטחון מלהטילוטו על החלטה המגנה את ישראל (ולוא גם בצורה עדינה עד כדי גיחוך). אין ספק שבשיחות טלפוניות נאמרולשרון מילים כדורבנות באמריקאית בסיסית.
גם בתוככי ישראל צברה ההתנגדות תאוצה. יום אחרי יום הפגינו ארגוני-שלום רדיקליים (וכמעט רק הם,למרבה הצער), התעמתו עם המשטרה בערי-ישראל ואף פרצו מחסום בגבול רצועת-עזה. כלי-התקשורת בישראללא יכלו עוד להתעלם מההפגנות והקדישו להן כמה שניות. (אל-ג’זירה תיארה אותן לאורך עשר דקות, שחזרושוב ושוב.)
גם בצמרת המדינה התגברה הדיעה שהמבצע נחל כישלון חרוץ. חוץ מסיפוק תאוות-הנקם, שום יעד ממשי לאהושג. אמנם, התגלו כמה מנהרות (שתיים לפי גירסה אחת, ארבע לפי גירסה אחרת) – אך לשם כך היה די בכמהפלוגות. ה”מבוקשים” התרחקו מהאזור כאשר ראו את ההכנות למבצע-הענק. האוגדה זרעה הרג והרס ולאהשיגה דבר.
במצב זה באה אותה התבטאות של לפיד ופרצה את הסכר. הפעולה הופסקה באמצע.
כצפוי, התנפלו אנשי-הימין על לפיד בשצף-קצף. איך אפשר לחלל כך את זכר קורבנות השואה? איך אפשר בכלללהשוות! הרי זו מניפולציה שפלה של לפיד בעובדת היותו ניצול השואה! (אצלנו מקובל שרק לאנשי-הימיןמותר להתריע בפני שואה שנייה, להשוות את ערפאת להיטלר ואת הפלסטינים לנאצים.)
לפיד התגונן נואשות. הוא לא התכוון להשוות, חלילה. הוא בכלל לא הזכיר את השואה. חוץ מזה, יש לו גםסבתא ששרדה את השואה.
אז מדוע אמר בכלל את הדברים? לציניקאים היו הרבה הסברים: לפיד הוא דמגוג מעולה. במשך השנים הופיעבטלוויזיה והתפרסם בהתקפות גסות על שמאלנים, ערבים, דתיים, מזרחיים ועניים. זכורה, לדוגמה,מובטלת בלונדית שהופיעה בתוכנית והתלוננה על מצוקתה, וטומי גער בה: “מאיפה היה לך כסף לצבוע אתהשערות שלך?”
לדעת הציניקאים, לפיד חש שהרוח הציבורית משתנה, ומתאים את עצמו. הוא רצה להוכיח שאינו עבד נרצע שלשרון, כפי שנדמה לרבים. הוא רצה לנער מעל עצמו את האחריות לזוועות של ממשלת-שרון.
יתכן שכל זה נכון, אבל אני חושב שהמשפט על הסבתא נפלט לו ברגע של התרגשות אמיתית, בלי חשבון. מתחת לכלהרבדים השונים באישיותו המורכבת של לפיד, האשה ברפיח נגעה לרובד העמוק ביותר. מתחת לפוליטיקאיולבדרן הטלוויזיה קיים גם הילד מהשואה, והוא שפרץ החוצה באותו רגע.
יש רגעים כאלה בחיי אדם, כאשר נחשפת מהותו הכמוסה מעבר לכל החשבונות והאינטרסים. אני מאמין שזהו מהשקרה ברגע זה.
השפעת השואה על אופי הניצולים, בניהם ובני-בניהם, היא תופעה מורכבת. פעם הגישה לי מנהלת-גימנסיהאת החיבורים שכתבו תלמידיה ותלמידותיה, שהשתתפו במסע מאורגן של בית-הספר לאושוויץ. התגובותהתחלקו בין שתי מסקנות מרכזיות, הסותרות זו את זו.
רוב התלמידים התבטאו בנוסח: “אחרי שראיתי מה עשו הנאצים ליהודים, הגעתי למסקנה שההגנה על ישראלוהעם היהודי היא מצווה עליונה, ולשם כך מותר לנו הכל.”
מיעוט מבין התלמידים הסיקו מסקנה הפוכה: “אחרי שראיתי מה עשו הנאצים ליהודים, הגעתי למסקנהשמדינת היהודים צריכה להיות יותר הומאנית מכל מדינה אחרת ולתת דוגמה לעולם כולו אין צריכיםלהתייחס לבני מיעוטים, כדי שלעולם לא יקרה דבר כזה שנית.”
נראה שבנפשו של טומי לפיד קיימות שתי התגובות האלה זו בצד זו. בימים כתיקונם בולטת אצלו המסקנההראשונה, אבל יש לציין לזכותו שברגע האמת, ברגע של התרגשות עמוקה, המסקנה השניה היא הגוברת.
“הסבתא של טומי” הפכה השבוע לסמל. הלוואי ותהפוך גם לתמרור-דרכים.