העוצמה האדירה של צה”ל, שרוכזה מכל הארץ, מתנפלת על עיירה פלסטינית קטנה בקצה רצועת-עזה העלובה.לוחמים ואזרחים פלסטיניים נהרגים בסיטונות, בתים נהרסים, מראות האוכלוסייה הנמלטת על נפשההמזכירים את 1948.
כל זה – לשם מה?
לכאורה, הפעולה כולה אבסורדית. שרון הציע נסיגה חד-צדדית מכל רצועת עזה, ותכניתו המקורית כללה גםאת נטישת “ציר פילדלפי”. משמע: כל השטח הזה אינו דרוש לביטחון ישראל. לשיטתו, רצועת-עזה היא מטרדצבאי ודמוגראפי, וככל שנקדים להיפטר ממנה כן ייטב.
שאול מופז, רמטכ”ל לשעבר ושר-הביטחון בהווה, אף הרחיק לכת. עזה אינה חלק מנחלת-אבותינו, הודיעהוגה-דעות זה, וההתנחלות שם הייתה שגיאה מלכתחילה. משמע: כל החיילים שנהרגו שם תחת פיקודו נפלולחינם, בגלל שגיאה, וכל חייל שנהרג שם כעת הוא קורבן-שווא.
והנה נשלחים חיילים נוספים לאזור של סכנת-מוות. עשרות פלסטינים, וביניהם ילדים ונשים, נהרגיםוהעיירה נחרבת כדי להמשיך בשגיאה הזאת.
הייתכן טירוף אכזרי מזה? איזו רוח-עוועים הביאה את ראש-הממשלה והרמטכ”ל לפתוח במבצע צבאי גדולבשטח שצה”ל אמור או-טו-טו לסגת ממנו בכלל?
צריכה להיות איזושהי שיטה גם בשיגעון הזה. מהי הסיבה האמיתית של הפלישה?
הסיבה הרשמית היא הצורך “לחסל את המנהרות” מתחת לציר “פילדלפי”. אבל המנהרות קיימות שם שנים רבות.הצבא טוען שהוא כבר פוצץ בעבר 98 מנהרות. במבצע הנוכחי התגלתה עד כה רק מנהרה יחידה אחת. ברור ששוםפעולה צבאית לא תשים לזה קץ. גם אם יהרסו עוד ועוד שורות של בתים – המנהרות הבאות תהיינה פשוט ארוכותיותר.
אבל המנהרות הן, כמובן, רק תירוץ. תחבולה תעמולתית. אם כן, מה היו הסיבות האמיתיות להתנפלותהמוחצת על העיירה האומללה?
הסיבה הראשונה היא הפשוטה ביותר: תאוות-נקם. צה”ל ספג שתי מפלות מחפירות, ומפקדיו רוצים לנקום.עשרות רבות של הרוגים פלסטיניים תמורת 13 חיילי צה”ל, מאות בתים הרוסים תמורת שני נגמ”שים.
לכך נוסף נימוק המוראל. הקצינים אמרו זאת בפירוש: הייתה דרושה פעולה גדולה, שתוכיח את עליונותצה”ל, כדי למנוע את ירידת המוראל של החיילים אחרי הכישלונות המכאיבים.
אפשר להוסיף לכך את המצפון הרע של מפקדים, ששלחו את חייליהם לאזורי-קטל כשהם רוכבים על מצבוריחומר-נפץ בנגמ”שים בלתי-מוגנים כראוי. בצבא הגון היו המפקדים האחראים לכך – ובראשם הרמטכ”להכושל – מתפטרים בו ביום. אבל בצה”ל זה לא נהוג. להפך, מי שנכשל עולה בדרגה.
מבחינה צבאית טהורה, “ציר פילדלפי” הוא טירוף. הוא אינו ניתן להגנה מבלי לבצע מעשים זוועתיים,המהווים או גובלים בפשעי-מלחמה. הוא מושך התקפות של לוחמי-גרילה כשם שנר מושך את העש. אבל ראשיהצבא, שהמציאו את הציר הזה, בוודאי לא יודו באיוולתם.
יש עוד נימוק למבצע זה: הגנרלים רוצים לצאת מעזה “בראש מורם”. הם לא רוצים לאפשר ללוחמי-הגרילההפלסטיניים לטעון כי גירשו את צה”ל בכוח, כמו שעשה חיזבאללה בלבנון.
זהו נימוק ילדותי, המתאים לסוג מסוים של מנטליות צבאית. אחרי רפיח יקרה דווקא ההפך: המבצע ישכנע אתהפלסטינים שבעתיים שרק התנגדות-הגבורה שלהם גרמה ליציאת צה”ל. מי יוכל להכחיש זאת?
ההוראה להתנפלות על רפיח אושרה על-ידי ההנהגה הפוליטית, שהייתה זקוקה לפעולת-ראווה גדולה, רבתהרג והרס, כדי לספק את הרגשות הפרימיטיביים של חלק מהציבור. בבחינת: אנחנו נראה להם מה זה. הם דפקואותנו, אנחנו נדפוק אותם פי מאה. עשר עיניים תחת עין, מאה שיניים תחת שן. כך קונים קולות.
אבל לאריאל שרון יש סיבה אישית חשובה עוד יותר לעריכת מבצע צבאי מפואר כזה בסמטאות רפיח: אחרי שהובסבמשאל של מתפקדי-הליכוד, הוא נותר במבוי סתום. יריביו במפלגתו ובממשלתו חסמו לפניו את כל הדרכיםהפוליטיות.
כמה ימים אחרי המשאל בליכוד פירסם “גוש שלום” את המודעה הבאה, תחת הכותרת “אזהרה”:
“שרון דומה עכשיו לשור פצוע.
“חיה פצועה היא חיה מסוכנת.
“התכנית שלו מתה. אין לו כל אפשרות לפרק ולוא התנחלות אחת. אין לו כל אפשרות להעביר תוכנית אחרת.
“האפשרות היחידה שלו היא לבצע מבצעי-ראווה צבאיים.
“אין גבול למעשי-הדמים שהוא עלול לבצע עכשיו כדי לשרוד.”
אזהרה זו פורסמה ב”הארץ” ביום ה7- במאי. לא עברו שבועיים, והמבצע אכן החל.
מעבר לתאוות-הנקם ולחץ הגנרלים, המבצע הזה בא לשרת את האינטרסים האישיים של אריאל שרון. הידיעותהדרמטיות מרפיח, הממלאות את כל מהדורות החדשות, משכיחות את כישלונו הפוליטי. הן מחזירות לו אתתדמית המנהיג הנחוש. הן הפכו אותו שוב לדמות בינלאומית מרכזית. אמנם, כל העולם מגנה אותו, אבלבעיני בוחריו זה רק מגביה את קומתו.
והאופוזיציה? לפני שבוע נהרו 150 אלף שוחרי-שלום לכיכר רבין בתל-אביב, כדי להביע את שאט-נפשםמהמצב ושאיפתם לשינוי. כמה פוליטיקאים מינו את עצמם למנהיגי הציבור הנהדר הזה והמטירו עליו מסריםמבולבלים. אך הנה אף אחד מהדוברים האלה לא יצא בצעקה נגד הזוועה, שהחלה ברפיח למחרת העצרת. שובנותרו תנועות-השלום הרדיקליות לבדן במערכה. כמה שעות אחרי הרג המפגינים ברפיח הם התעמתו עםהמשטרה ברחובות תל-אביב, אתמול ערכו הפגנה סוערת בשערי רפיח.
מובן שהפלישה לרפיח תיכשל, כשם שנכשלה בשעתו הפלישה לג’נין. צבא סדיר, עצום ככל שיהיה, אינו מסוגללדכא גרילה, הנתמכת על-ידי אוכלוסייה נואשת. להפך, ככל שהצבא עצום יותר, כן קטנים סיכוייולהצליח. הוא יכול להרוג עשרות ומאות, להחריב שכונות שלמות, לגרש המונים מבתיהם ולחולל “נכבה”בזעיר-ענפין – שום דבר לא יועיל. רק פשרה ושלום יכולים לשים קץ לגרילה.
כדאי להזכיר שוב: המילה “גרילה” (מלחמה קטנה) הומצאה בספרד בימי המאבק נגד נפוליון. הצרפתיםהגיבו עליה באכזריות רבה, שהונצחה בציור הנורא של גויה. זה לא עזר להם. היסטוריונים רבים מאמיניםכי הגרילה הספרדית היא שהנחיתה את מכת-המוות הראשונה על שלטונו של נפוליון, עוד לפני הפלישההרת-האסון לרוסיה.
שרון איננו נפוליון, גם אם נדמה לו שכן. הוא ייצא מרפיח כפי שנכנס אליה. שום דבר לא ישתנה. חוץ מדבראחד: רפיח, כמו ג’נין, תצטרף לאפוס הלאומי, שיזין דורות-דורות של פלסטינים.