אבות הציונות אמרו ש”קל יותר להוציא את היהודים מהגטו מאשרלהוציא את הגטו מהיהודים.” השבוע ניתן היה לומר זאת בהקשר חדש.מדינת-ישראל ניתקה את עצמה מהעולם והכניסה את עצמה לגטו.ולא רק באופן פיסי.
בהאג החל הדיון על גדר-ההפרדה. אנשי שרון הבינו שאין להם סיכוילנצח בדיון הזה, ועל כן החליטו להחרים אותו. במקום להציג אתטענותיהם בפני בית-הדין הבינלאומי, החליטו לערוך בהאג מופע-רחוב,לפי האימרה הישראלית הקלאסית: “אם הטענות שלך חלשות, הרםאת הקול!” בתוך האולם נערך דיון משפטי. נציגי פלסטין טענו שהחומהבלתי-חוקית, מכיוון שהיא מוקמת בלב הגדה המערבית. לדבריהם, אםישראל חוששת מפני פיגועי-התאבדות, היא רשאית בהחלט להקים חומהעל גבולה, אך אין לה הזכות להקים אותה בלב השטח הכבוש, תוךהכנסת כל האוכלוסייה הפלסטינית למכלאות. לא נמצא באולם מי שיסתורטענה זו.
בחוץ ערכו אנשי שרון מופע ססגוני. כגימיק תקשורתי הובא מהארץאוטובוס מפוצץ, ובתוכו מומחים לאיסוף חלקי-גופות. יחד איתם הובאועשרות בני-משפחה של קורבנות פיגועים. השגרירות הישראלית הנפיקהתמונות של 900 הקורבנות האלה, וסטודנטים יהודים נשאו אותן בתהלוכה.המסר: היהודים מיסכנים, גם בארץ עושים להם פוגרום.
בהמשך היום ערכו הפלסטינים מופע נגדי, שבו דובר על 3000 קורבנותהאינתיפאדה ותוארו ייסורי האוכלוסייה הפלסטינית תחת הכיבוש. תושביהאג היו עדים למעין אולימפיאדה של קורבנות. התקשורת העולמית הקדישהלמופעים אלה כמה דקות, שחולקו שווה בשווה. מבחינתם, העיקר היה הדיוןבאולם בית-המשפט.
אבל בישראל הייתה התמונה שונה לגמרי. בסגנון שהזכיר את המשטר הסובייטי,התגייסה התקשורת כאיש אחד לרשות מערכת של שטיפת-מוח. כל תחנותהטלוויזיה, כל תחנות הרדיו, כל העיתונות הכתובה, ללא יוצא מן הכלל, השתלבובמאמץ הלאומי. הטלוויזיה והרדיו שידרו ללא הפסקה, מהבוקר ועד מאוחר בלילה,דיווחים מהאג שיצרו את הרושם שכל העולם מרותק למיצג-הרחוב הישראלי.דיוני בית-המשפט עצמו הוצגו כבלתי-חשובים, סתם תרגיל עלוב של ערביםואנטישמים. ואילו ההפגנה הישראלית הפכה למרכז העולם. האוטובוס המפוצץהופיע על המרקע עשרות רבות של פעמים בכל ערוצי הטלוויזיה בישראל,וכך גם המשפחות השכולות ותמונות הקורבנות. עוד ועוד ועוד. ההפגנה הפלסטיניתהמקבילה נראתה במשך כמה שניות. כך גם הדיון בבית-המשפט. גם לנציגהפלסטיני ניתן להגיד שלושה משפטים. כדי להוכיח עד כמה אנחנו ליברליים.
אך המסר לצופה ולמאזין בישראל היה חד-משמעי: זה היה ניצחון כביר לישראל.העולם כולו הבין שאנחנו המיסכנים בסיפור הזה, שהפלסטינים הם רוצחים,שהחומה דרושה כדי להציל את חיינו, ש”חיי היהודים חשובים יותר מאיכות-החייםשל הערבים” – משפט ששודר גם הוא עשרות פעמים במהלך היום. צבא שלםשל קצינים, שב”כניקים, כתבים, פרשנים ופרופסורים בירברו ללא הפסק במשךתריסר שעות ויותר, בכל התחנות, וכולם אמרו בדיוק את אותו הדבר: אנחנו מותקפים,אנחנו נרדפים, הערבים רוצחים, אנחנו מתגוננים. הכיבוש לא הוזכר כלל. מה פתאום.מה זה שייך לעניין.
במהלך השידור נערכה ליד מעון ראש-הממשלה בירושלים הפגנה של תנועות-השלוםנגד הגדר. הטלוויזיה הממלכתית הקדישה לה ארבע שניות. בשום כלי-תקשורת ישראלילא ניתן פיתחון-פה לשום דובר ישראלי נגד הגדר או (חלילה) בזכות בית-הדין הבינלאומי.זוהי תופעה מבהילה, מפני שהדבר מתרחש במדינה דמוקרטית. שום קג”ב או גסטאפולא מאיים על חיי העיתונאים, שום גולאג או מחנה-ריכוז אינו ממתין למי שמפר את הקוהרשמי. הכל נעשה בהתנדבות, מתוך שיכנוע עצמי של התקשורת.
נכון, התקשורת החופשית בארצות-הברית הדמוקרטית נהגה גם היא כך בימים הראשוניםשל מלחמת-עיראק. אבל גם אז לא דבקה בה הפאראנויה של “העולם כולו נגדנו”.למחרת הדיון הכריז סגן שר-הביטחון זאב בוים בכנסת שכל המוסלמים רוצחים מלידה,ושזה טמון אצלם בגנים. ואילו ידיד אישי של אריאל שרון גילה בטלוויזיה: “אריק אמר לישהוא מודאג מאוד מעליית האנטישמיות הנוצרית. לדוגמה בסרטו של מל גיבסון עלצליבת ישו. ועכשיו גם חלקים גדולים של העולם המוסלמי נגועים באנטישמיות.”זוהי המנטליות של הגטו. את מדינת-ישראל הקמנו כדי להגבר עליה ולהיות אומה נורמלית,”עם ככל העמים”. אירועי השבוע מראים שלא הצלחנו בזה. הגטו נמצא בתוכנו, עמוק עמוק.זה מטיל גם אור נוסף על חומת-ההפרדה. היא סוגרת את הפלסטינים במכלאות,אבל היא גם מחזירה אותנו למציאות הגטו, ולא רק באופן פיסי.
למאבק נגד החומה יש פנים רבות. זה לא רק מאבק לשחרור תושבי הגדה המערביתמהמכשול המפלצתי, ההופך את חייהם לגיהינום ומנסה לטרנספר אותם. ולא רק מאבקלשחרור שני עמי הארץ ממציאות הכופה עליהם מעגל-דמים מחריד, ההולך ומתרחב.זהו גם מאבק לשחרור האומה הישראלית מהגטו אשר בלבב פנימה.