הרגע הדרמטי ביותר היה במוצאי יום-כיפור.ישבנו בחצר המוקטעה, קבוצה של פעילי-שלום ישראליים וידידים פלסטיניים,מבכירי הרשות. נשבה רוח קרירה נעימה, אחרי יום חם, ושוחחנו על המצב(אלא מה?) ועל הרכילויות האחרונות בצמרת הפלסטינית.מפעם לפעם הצטרף אלינו בכיר פלסטיני, לפני עלותו לשיחה עם הראיס,או ברדתו משם.
דמותו הגבוהה של ג’יבריל רג’וב הופיעה בין שקי-החול המגיניםעל פתח הבניין. הוא בא משיחה עם ערפאת והצטרף אלינו לכמה דקות.”שמעתי שהקבינט הישראלי עומד להתכנס הערב,” בישר לנו בפנים קודרות.כולנו הבינונו את משמעות הדבר. ישיבה דחופה של הקבינט –מה זה יכול להיות? מה אם לא החלטה לתקוף את המוקטעה?רג’וב נכנס למכוניתו השחורה ומיהר לעיסוקיו.החלפנו כמה מלים על האפשרות של התקפה – ואז, לפתע,כבו כל האורות במיתחם. השתררה דממה.מרחוק נשמע הטירטור של מנוע מטוס, המתקרב אלינו.איש לא אמר דבר. במוח חלפה המחשבה: “אז זהו זה!”ואז נדלקו האורות מחדש, באותה הפתאומיות שבה כבו. המטוס בשמייםעבר מעלינו והמשיך בדרכו לכיוון עמאן. המשכנו לשוחח כאילו לא קרה כלום.
באותו יום השתררה מתיחות בגלל סיבה אחרת. בצהריים חזר למיתחםאחד מהמתנדבים וסיפר, שבעודו יושב בבית-קפה נשמעו צעקות:הישראלים באים! בעל בית-הקפה האיץ בכל היושבים לברוח במהירות,אף מבלי לשלם. כעבור זמן קצר הופיעו שני ג’יפים של צה”ל.מרחוק נשמעו יללות של אמבולנסים. אחר-כך הופיעו שני הג’יפים לידשער המיתחם ונסעו הלוך וחזור ברחוב הצר שלפניו. השמועה פשטהבמיתחם במהירות. היה נראה כאילו זהו סיור מוקדם, כדי לבדוק את ההיערכותבפנים לפני התקפה. הג’יפים המשיכו לכיכר המרכזית של רמאללהועצרו שם. ילדי הסביבה המטירו עליהם אבנים. עניין שיגרתי. הרוחות נרגעו.
ברגע ששמענו על מעשה-הזוועה המזעזע בחיפה, ביום השבת אחרי-הצהריים,הבננו שצריך למהר למוקטעה. תוך שעה התארגנה קבוצה קטנה של עשרהפעילי-שלום. נכנסנו לעיר המכותרת והמנותקת.
באו אתנו גם 30 פעילי-שלום בינלאומיים, בני ארצות רבות.אילו היה יותר זמן, הייתה מתארגנת קבוצה יותר גדולה. אך בעונת החגים,רבים מהמועמדים שהו בחו”ל, ואחרים לא יכלו להתגייס תוך דקות.ואילו מבחינתנו, הזמן היה הדבר החשוב ביותר.
היה ברור לכולם, כי אריאל שרון ירצה לנצל את מעשה-הזוועה של הג’יהאדכדי להגשים את חלומו רב-השנים: להרוג את יאסר ערפאת. זה היה כל-כך ברור,עד שהתעוררה מאליה השאלה: שמא הייתה זאת בכלל הכוונהשל יוזמי הפעולה מלכתחילה?
ידוע שפיגוע-ההתאבדות בוצע על-ידי עורכת-דין צעירה כמעשה-נקם אישי:גם אחיה וגם ארוסה נהרגו על-ידי צה”ל. בשטחים הפלסטיניים מסתובביםעכשיו אלפי אנשים ונשים כאלה, וכל אחד מהם הוא פצצה מתקתקת. הםלא זקוקים לשום נימוק פוליטי. מי שמצווה “לחסל באופן ממוקד”פלסטינים, נשים, גברים וטף, צריך לדעת כי זאת עלולה להיות התוצאה.אך אירגון הג’יהאד המוסלמי קיבל על עצמו את האחריות לפעולה.בכך הפך את המעשה לאקט פוליטי. לאקט פוליטי יש כוונה פוליטית.והכוונה יכלה להיות רק אחת: כל העולם יודע ששרון מוכן להרוג את ערפאתבכל רגע. הממשלה כבר החליטה רשמית “לסלק” את ערפאת. רקהאמריקאים מונעים זאת, לפי שעה. אך אחרי פיגוע גדול עלול האור האדוםהאמריקאי להתחלף באור ירוק, או לפחות באור צהוב. ולשרון דיבניצנוץ הצהבהב הקל היותר כדי לבצע את זממו.
גוף פלסטיני המשלח מתאבד בנסיבות אלה, יודע שפעולתו תגרוםלא רק לקורבנות ישראלים, גברים נשים וילדים, אלא עלולה גם לגרוםלמות המנהיג הפלסטיני. נראה כי הג’יהאד – או מישהו בג’יהאד – מעוניין בכך.הוא מקווה שהריגת ערפאת תגרום לקריסת הרשות הפלסטינית,להשתררות תוהו-בוהו ברחבי הארץ, להיווצרות מאות תאי-טרורבשטחים הפלסטיניים ולעליית יוקרתו של הג’יהאד לשחקים.
כפי שקורה לפעמים בהיסטוריה, האינטרס של הג’יהאד נפגש עםהאינטרס של אריאל שרון. כדי לבצע את מדיניותו – סילוק הרשות הפלסטינית,הרחבת ההתנחלויות בכל הארץ והשתלטות ישראל על כל השטחים הפלסטיניים –הוא זקוק לאווירה של תוהו ובוהו ולמעגל-דמים מתרחב.
ערפאת הוא מכשול בדרכו, ועל כן הוא רוצה לסלקו לעולם הבא.מאותה הסיבה בדיוק, תנועת-שלום ישראלית עקבית הראויה לשמהצריכה לעשות את הכל כדי למנוע את המעשה הזה.
הריגת ערפאת היא אסון היסטורי למדינת-ישראל, כי פירושה חיסול סיכוייהשלום לדורות והתגברות שפיכות הדמים לממדיםשיהיו מעל ומעבר לכל מה שידענו עד כה.
לכן החלטנו למנוע את האסון הזה ככל שיכולתנו הדלה מגעת.
קבלת הפנים במוקטעה היתה סוערת. עשרות צוותות טלוויזיה מכל העולם,ובעיקר מהעולם הערבי, הצטופפו ברחבה ועטו עלינו כמוצאי שלל רב.השאלות הומטרו עלינו מכל עבר ובכמה שפות.שאלה אחת חזרה שוב ושוב: “האם אתם מאמינים שאתםיכולים למנוע התקפה של שרון?”
כולנו ענינו בכנות שאיננו יודעים. איננו יכולים לעצור טנקים, מטוסים,חיילים מאומנים או גז משתק. אבל אנחנו מקווים שעצם הידיעה שיש במיתחםקבוצה של ישראלים, נוסף על הבינלאומיים, עשויה להוות עוד גורם שיונח עלכף המאזניים כאשר שרון ואלופיו יקבלו החלטה.
כאשר הנימוקים בעד ונגד יאזנו אלה את אלה, אולי יוכל שיקול זה להכריע לטובה.(למחרת נמסר באחד העיתונים שעניין זה אכן הועלה על-ידיאחד המשתתפים ב”התייעצות הביטחונית”.)
השעה כבר הייתה מאוחרת, והראו לנו את מקום-הלינה. באולם גדול,ששופץ מאז ההרס הגדול, סודרו לאורך הקירות שורות של מזרנים,כל אחד עם שמיכה עבה. לצד האולם היו חדרי-שירותים חדשים וסבירים.בקצהו ניצבו כמה שולחנות ועליהם קופסאות של קפה ותה, בקבוקים שלמשקאות קלים, פיתות, גבינה צהובה וכמה קופסאות שימורים.אחד מעוזריו של ערפאת, הד”ר סמי מוסלם, מסר לנו שהראיס חולהונשאר היום במיטה, אך יקבל אותנו למחרת בבוקר. בינתיים דאג לכל צרכינו.אחרי שעות ההתארגנות והטלטולים, כבר היינו די רעבים ועייפים.
ניסינו לתפוס את החדשות ב”קול ישראל” ובחרנו לעצמנו מזרנים.היו דיעות שונות על השאלה מהו המקום הטוב ביותר למקרה של הפצצה מן האוויר,לעומת מיקרה של הסתערות חיילים. בשירותים? ליד הפתחים?כל אחד התכרבל בשמיכתו בבגדים. הרוב לא חלצו נעליים.על כל מיקרה שלא יבוא לא כובו האורות לגמרי.אפשר היה לישון רק בהפסקות. במשך כל הלילה לא חדלו הפלאפונים לצלצל,ואנשים מאמריקה, אירופה, דרום-אפריקה ואסיה ביקשו ראיונות.נראה שהפכנו נושא לסקרנות בינלאומית.
בשש בבוקר עורר אותי צילצול הפלאפון. רצתי החוצה, כדי לא להפריעלעשרות הישנים. גברת צעירה מאחת מתוכניות הבוקררצתה לדעת אם אהיה מוכן להעניק ראיון בשעה שבע.בדרך כלל לא הייתי שש לזה, אבל הייתי במצב-רוח טוב: לילה שלם עברבלי שקרה הדבר הנורא שציפינו לו.
נשארתי בחוץ. החצר הרחבה הייתה ריקה, חוץ מחיילי המישמר.לקחתי כסא וישבתי באחת הפינות.מעלי, ברוח הקרירה, התנופפו מאות דגלונים פלסטיניים צבעוניים,נוסף על הדגלים שעל הגג. (פעם קראו להם “דגלי אש”ף”, ומי שנמצא דגלברשותו הלך לשלוש שנים לבית-הסוהר.) על הקירות המקיפים את החצרמשלושה עברים (שני מבנים והגשר המפורסם שביניהם) היו תלויות הכרזותשנותרו מהפגנות-ההזדהות הגדולות אחרי החלטת ממשלת-שרון על ה”סילוק”.”נפשנו, כל נפשנו לאח המפקד והסמל אבו-עמאר” אמרה כרזה אחת.כרזה אחרת של המשרד לענייני הפליטים: “לאח יאסר ערפאת, סמל מאבקנו,תמיכת האוהלים של העם הפלסטיני”. על אחת הכרזות, תמונות כיפת-הסלעוכנסיית-הקבר. על כולם תמונת ערפאת עם הכפייה האופיינית.
כיפת הסלע ותמונת ערפאת הם שני סמלי המאבק הפלסטיני, נוסף על הדגל.המילה סמל (“רמז” בערבית) מופיעה על כל הכרזות, בלי יוצאת מן הכלל.על אחד הקירות תלוי בד לבן בגובה של שתי קומות, ועליו מאות טביעותכף-יד קטנות בצבעי הדגל: אדום, ירוק ושחור. מתנה של ילדי בתי-ספרממחנות הפליטים.
באותו בוקר, זה הכל נראה כמעט עליז. המוקטעה הייתה שקטה,החיילים המעטים נראו משועממים. כל חייל, בעברו על פני, בירך אותי באדיבותב”סבאח אל-חיר”, ולפעמים בעברית “בוקר טוב”. שלווה גמורה – אבל שלווה מדומה.הידיעה שכל זה יכול להשתנות בן-רגע, והמראה העליז יכול להתחלףבסצנה של דם ומוות, ארבה באחורי הראש.
סמוך לשעה 11 הודיעו לנו שהראיס קם ממיטת חוליו ומוכן לקבלאת אנשי המגן החי הישראלי בחדר-הישיבות הארוך.מאז נשאלתי הרבה עשרות פעמים: איך הוא נראה? ובכן, הוא נראהכמו אדם אחרי שפעת מתישה. חיוור, רזה יותר. נראה שהיה מוטב לו להישארבמיטה עוד יום-יומיים. אבל ברור שהכריח את עצמו לקום.הוא קיבל אותנו, פעילי-השלום הישראליים, בהתרגשות רבה, בחיוך רחבובלחיצות-ידיים וחיבוקים. העובדה שבמצב-חירום עליון באו אנשים ונשיםמישראל כדי להוות “מגן חי” עשתה רושם עמוק. הוא חזר ודיבר על כך פעמים אחדות.לחדר הוכנסו כתריסר צוותות-טלוויזיה, והם החלו מצלמים את המעמד.אבו-עלא בא גם הוא. ערפאת העמיד אותו בינו וביני – ובמעמד זה השמיעערפאת גינוי חריף ביותר של פיגוע-ההתאבדות בחיפה. ממשלת-החירום של האחאבו-עלא, שתוקם מחרתיים, אמר, תנקוט אמצעים נחושים ביותרכדי לשים קץ לפיגועים כאלה.
שמתי לב לדגל הישראלי שעל חזהו. לפני חודש, בביקור קודם,ראיתי שהוא נושא על דש המקטורן כמה דגלים משולבים – פלסטין-קנדה,פלסטין- איטליה ועוד. הורדתי מחולצתי את הסמל של “גוש שלום”,המורכב מהדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין, והגשתי לו.בלי להסס רגע הצמיד אותו למקטורנו, מעל לאחרים.הופתעתי לראות שהוא השאיר אותו שם – ונשא אותו גם באותו יום.(גם כעבור יומיים, בטכס ההשבעה של ממשלת אבו-עלא,נשא את הדגל הישראלי הזה על חזהו.)
אחרי הפגישה הזמין ערפאת אותנו ואת המתנדבים הבינלאומייםלארוחת-צהריים באולם שמעל אולם-השינה שלנו. על השולחניםהארוכים היו המאכלים המסורתיים: בשר כבש על מצע של אורז,סיניה (בשר קצוץ בטחינה), נתחי עוף בתנור. בסוף הוגשה כנאפהאמיתית משכם, הידועה כטובה ביותר בעולם.
רחל ואני התבקשו לשבת משני צדדיו. בדרך כלל הוא אוכל מעט,ומקפיד במהלך הארוחה להגיש במו ידו נתחי-בקר או ירקות לאורחיוהמכובדים. הפעם לגם רק מרק-עוף שהוכן בשבילו במיוחד.לרחל אמר שהוא צמוד לדיאטה של מרק עוף כי זה הדבר הטובביותר בזמן שפעת ויראלית שהשפיעה על הקיבה.באותו יום התארחה במוקטעה גם מקהלה איטלקית.לפני הארוחה ואחריה הם שרו את שירי הפרטיזנים,שלחמו בשילטון הפאשיסטי ובגרמנים. ההתרגשות בחדר גאתה כשכולם,כולל ערפאת, קמו על רגליהם, החזיקו ידיים מורמות ושרו איתם במלוא גרון.כאשר סיימו קם אחד הבינלאומיים, יפאני צעיר, ושר שיר-שלום יפאני יפהפה.הסתבר שנאוטו, שאת גילו לא יכולתי אפילו לנחש, למד סוציאולוגיה אךהחליט להיות זמר. הוא פנטומימאי מושלם, ועליצותו וטוב-ליבו התמיםהפכו אותו לחביב על הקבוצה.
בסוף בא תורו של צילום קבוצתי – ערפאת במרכז וכל הקבוצה הישראליתוהבינלאומית מסביבו. קשה היה להאמין שאין זו חגיגת יומולדת,אלא מסיבה של אנשים המסכנים את חייהם למען השלום.
יום-כיפור עבר בשקט. ראינו את תהלוכת ראשי הרשות שבאו והלכו,בעוד “מלאכת המרכבה” (כדברי לוי אשכול בשעתו) מתנהלת לאיטה.היה ברור כי החלטת ערפאת ואבו-עלא להקים ממשלת-חירום צרהמביאה אכזבה להרבה פעילים מרכזיים שנשארו בחוץ. כל האישיםניגשו אלינו ובירכו אותנו בחמימות.
עוזרו הקרוב של ערפאת, נביל אבו-רודיינה, נשאל על-ידי העיתונאיםאיך יכולים הפלסטינים לסמוך על ארצות-הברית, הארצות הערביות,אירופה או האו”ם. תשובתו: “אנחנו סומכים קודם כל על ידידינו הישראלים.”במשך כל היום צילצלו אלי עיתונאים מחו”ל (וגם ישראלים, אך לאאלשין מי טילפן לי ביום-כיפור) כדי לשאול על בריאותו של ערפאת.נראה שנפוצו בחוץ שמועות שונות, וגם מטורפות.
האם נכון שערפאת הורעל על-ידי הישראלים?עניתי שבסעודת-הצהריים לא השמיע ערפאת תלונה כזאת.בפינה של הרחבה חונה דרך-קבע אמבולנס, לכל מיקרה שלא יבוא(כך היה נהוג גם אצלנו בימי מנחם בגין). לפנות ערב ראיתי אמבולנס נוסף נכנס.יצא ממנו גבר יחיד, שניגש בנחת לבניין. סיפרו לי אחר-כך שזהו ידידושל הרופא הקבוע, הגר בבניין, ושבא לבקר את חברו.כעבור זמן יצא, נכנס לאמבולנס שלו, הדליק את האור האדוםהמהבהב ונעלם כלעומת שבא.
תוך שעה קיבלתי טלפון בהול מתל-אביב. האם נכון שערפאת לקה בהתקף-לב?האם נכון שהוא הובהל לבית-חולים? יכולתי להשיב בביטחה שזה לא נכון.אחר-כך נולדה השמועה שלקה כמה ימים לפני כן בהתקף-לב קל.אינני רופא, אך אם להתרשם מטביעת-עין, הדבר נראה לי מופרך.
למחרת יום-כיפור הושבעה ממשלת אבו-עלא. אנחנו, חברי הקבוצה הישראלית,עמדנו בדורה הראשונה, במקום שהוקצה לתקשורת, שהופיעה בהמוניה.ענדנו את הסטיקר הגדול של הגוש, שגם בו בולט הדגל הישראלי לצד דגל פלסטין.הטכס התאחר בגלל בעיות של הרגע האחרון (אצל הפלסטינים, כמו אצלנו,שום דבר אינו מסתדר בלי בעיות של הרגע האחרון.) רק נגמר הטכס,ראה אותנו ערפאת, ניגש ישר אלינו והתחבק עם הפעילים הישראליים –לעיני עשרות מצלמות העולם.
זאת היתה מחווה אישית, אבל זאת הייתה גם מחווה פוליטית. המנהיגהפלסטיני רצה להגיד לעולם כי ההסדר עם ישראל הוא הדבר הראשון על סדר-היוםשל הממשלה החדשה.
לנו היה ברור שעם הקמת הממשלה, חלפה – זמנית -הסכנה המיידית לחיי ערפאת, עם כל התוצאות הנוראות שהיו נובעות מהריגתו.אחרי שלושה ימים ולילות חזרנו הביתה, מוכנים בכל עת להתגייס מחדש כדי לעשותככל יכולנו כדי למנוע מעשה שאנחנו רואים בו אסון למדינת-ישראל.בעינינו, זהו המעשה הפטריוטי החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות.