מי לא זוכר את התמונה: יהודי מובא למשפט במוסקווה כמרגל ציוני.בני-המשפחה והחברים באים לצפות במשפט, אך לא נותנים להם להיכנס.אין מקום, כל הספסלים כבר תפוסים. אנשי קג”ב מילאו את האולם בעוד מועד,ועם כניסת הנאשם פותחים עליו בשאגות רמות: “בוגד!” “מרגל!” “להרוג אותו!”שילשום ראיתי את זה בתל-אביב.
בית-המשפט המחוזי עמד לדון בבקשה לעצור את מרוואן ברגותי עד תום מישפטו.האיש מוכר זה שנים כראש תנועת פת”ח בגדה המערבית, מנהיג פוליטי בולט.אחרי אוסלו, היה בהפגנות-שלום רבות. הוא נחטף על-ידי צה”ל והובא למישפטבאשמת טרור. פעילי “גוש שלום” ואחרים באו כדי לראות ולפקח על המשפט.הגעתי שעתיים לפני המועד. לא ניתן לי להיכנס, אף שהצגתי תעודת-עיתונאי.כל הקהל הוצא מהאולם, מפני שנערך בו תדרוך לאנשי-הביטחון לקראת המשפט.הספקתי לראות שבאולם ישבו עשרות אנשי-ביטחון ואחרים.תוכנן שם מה שעמד להתרחש.
בינתיים הצטופף קהל לפני הדלת. היו בו פעילי-שלום רבים. אנשי-הביטחון הורולכולם לרדת לקומה שמתחת. שם הוקם מחסום לרגלי המדרגות, ומאחוריוהתקבצו אנשי-ביטחון ופקידות משרד ראש-הממשלה. בידיהם היו רשימות.”רק מי שנמצא ברשימה יורשה להיכנס!” הכריזו.
מי נכנס? קבוצה של עיתונאים ואנשי-טלוויזיה, על פי רשימה שהוכנה על-ידילשכת-העיתונות הממשלתית. כמה נציגים דיפלומטיים וחברת-כנסת.מלבדם הוכנסו רק אנשים שהופיעו ברשימה של “ארגון נפגעי הטרור”.זה שם תמים לארגון ידוע היטב: גוף ימני-קיצוני, מאורגן ומתודרך היטב,המתמחה בהפגנות מתלהמות. לעיתים קרובות מופיעים ה”נפגעים”לצד אנשי “כך” – קבוצת-טרור שהוצאה מחוץ לחוק.
מובן שארגון זה מייצג רק קומץ קטן מבין רבבות הנפגעים, השייכים לכל חוגיהציבור. הפיגועים הרי אינם מבחינים בין שמאל וימין, אזרחים יהודיים וערביים.חוץ מחברי ארגון זה לא הורשה אף אדם אחד נוסף – אף לא אחד!!! –להיכנס לאולם. אני עיתונאי. זה חמישים שנה אני מחזיק בתעודת-עיתונותממשלתית. אני גם ח”כ לשעבר. אבל זה לא הועיל: עמדתי שעתיים וחצי,לחוץ בקהל הצפוף, בלי יכולת לזוז, נושם בקושי בחום המחניק,כאשר עברו על פני אנשי “אירגון הנפגעים”, נושאים כרזות מקופלות ותצלומים.יחד איתי הצטופפו שם עורכי-דין, פעילי-שלום, עיתונאים זרים וסתם סקרנים.בישראל ובעולם כולו ראו את ההמשך: כאשר הוכנס ברגותי לאולם, פתח הקהלבתוכו במהומה, נופף בתצלומים וצעק “טרוריסט!” “רוצח!” “להרוג אותו!”זה נראה כמו קרקס ברומא העתיקה או משפט לינץ’. הצופים בארץ ובעולם לאיכלו, כמובן, לדעת שזוהי הצגה שאורגנה ותוכננה מראש על-ידי ממשלת-שרון.המטרה היתה ברורה. אחד המשתתפים, סווירי שמו, חשף אותה בגילוי לבכאשר רואיין בטלוויזיה: “רציתי שיראו בעולם את הקורבנות של ברגותי הרוצח!”כלומר: מארגני המהומה לא באו לראות ולשמוע. הם הרשיעו את ברגותי עודלפני שהתחיל משפטו. ההנחה שכל אדם הוא חף-מפשע, אלא אן כן הורשע כדין,לא הגיעה לאוזניהם, והיא בוודאי אינה תופסת לגבי פלסטינים.
עצם הכנסת “נפגעי טרור” בלבד לבית-המשפט, תוך גירוש כל שאר הקהל,מהווה הרשעה מראש. הקורבנות מול “האשם”. משמע, כל המשפט אינו אלאהצגה תעמולתית, משפט-ראווה מהסוג המקובל במשטרים פאשיסטיים וקומוניסטיים.המהומה המתוכננת נערכה בין כתלי בית-המשפט. יחידת שומרי בית-המשפט,ביניהם הרבה אנשי שב”כ, השתתפה בהכנת ההצגה, שעליה ניצח משרדראש-הממשלה. קשה להאמין שכל זה נעשה בלי שמנהלי בית-המשפטידעו על כך ונתנו לזה יד.
זוהי בושה וחרפה למערכת-המשפט, שהיתה פעם תפארת המדינה ומקור גאוותנו.מן הסתם לא היה מנוס מהידרדרות זו. אחרי שבית-המשפט העליון החליט לאשרעינויים (“לחץ פיסי מתון”), הגלייה והריסת בתים של קרובי “מחבלים”, החזקתבני-ערובה בידי המדינה (שייח’ עוביד ודיראני), זהו שלב בלתי-נמנע. יש להוסיפועל מחיר הכיבוש והאינתיפאדה: גם בתחום זה אנחנו יורדים לדרגת העולם השלישי.ערוצי-הטלוויזיה בישראל הציגו את המהומה בבית-המשפט, מבלי להראות ולדווחאיך היא תוכננה והוכנה בקפידה. ומה הפלא: לטלוויזיה קרה מזמן מה שקורהעכשיו לבית-המשפט. עכשיו, אחרי שאריאל שרון השתלט עליה בגלוי, זה כברבולט לעיני כל צופה. זוהי טלוויזיה סובייטית. כמו סטאלין המנוח מופיע בה שרוןכמעט מדי יום ומדבר ארוכות אל האומה. כל מעמד כזה מבויים היטב על-ידייועצי-התעמולה שלו. הוא מופיע בין חיילים, על רקע טנקים, בחברת ילדים,בכנס משפחות שכולות, בטכסי זיכרון. לא אצל מחוסרי-העבודה בירוחם אוהמשפחות הרעבות בדימונה, המשלמים את מחיר האינתיפאדה.
בכל יום מוזמן אחד מחברי-הממשלה, לפי התור, לראיון טלוויזיוני ארוך ומתמשךומסביר את הישגיה האדירים של הממשלה ושלו עצמו. אם דרוש איזון, מתעמתאיש-ימין עם איש-הימין-הקיצוני. לפעמים, לעתים יותר ויותר רחוקות,מוזמן “שמאלן” לצורכי אליבי וניתן לו להכניס כמה משפטים על שלום,כשדבריו משוסעים ונקטעים בצעקות. איזה בידור!
ככה זה ב”דמוקרטיה היחידה במיזרח התיכון”. פעם זה נקרא “דמוקרטיה עממית”.