לא נעים, אבל אני צריך להתנצל ,ודווקא בפני עצמי.זה היה כך: כמה שעות אחרי פיצוץ המיגדלים-התאומים בניו-יורק, ב-11 בספטמבר 2001, כתבתישעומד לחול שינוי מהותי ביחסה של ארצות-הברית לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. אמריקה תכפה פיתרון,שיספק גם את הדרישות הפלסטיניות.
הערכה זו לא התבססה על הדלפה, אלא על הגיון. הטרור שהפיל את המיגדלים בא מתוך העולםהערבי. הוא נובע ממעמקי הזעם והשינאה, שהצטברו בקרב העמים הערביים. דיכוי הפלסטינים על-ידיממשלת-ישראל הוא הסיבה העיקרית (אם גי לא היחידה (לרגשות אלה. כדי להילחם בטרור, תצטרךארצות-הברית לסלק את הסיבה הזאת. זהו אינטרס אמריקאי כה בסיסי, עד שגם הכוח המקובץ שלהלובי היהודי והנוצרי-פונדמנטליסטי לא יוכל לסכל אותו.
הייתי בטוח לגמרי בהגיון הזה .כתבתי על כך מאמרים, שכמה מהם פורסמו ברחבי העולם. חזרתי עלכך בעשרות הרצאות בארצות-הברית, וגם במסיבת-עיתונאים על גיבעת הקפיטול בוושינגטון.ואכן, נראה היה שצדקתי. הנשיא בוש דיבר פיתאום על ה”חזון” של מדינה פלסטינית, שר-החוץפאואל נשא נאום מפורט שבו הצדיק את התביעות הפלסטיניות.
ואז זה נעצר. ארצות-הברית יצאה למילחמה באפגניסטאן ונחלה ניצחון מדהים. מבלי להקריב כמעטאף חייל אמריקאי אחד, בכוח הכסף וההפצצות בלבד, היא חיסלה את שילטון הטליבאן. היה נדמה להשהיא אינה זקוקה עוד לעזרת איש – ובוודאי לא לעזרת הממשלות הערביות.
תחת לחפש פיתרון לבעייה הפלסטינית, נתן בוש אור ירוק לאריאל שרון להשתולל בשטחיםהפלסטיניים, לכבוש מחדש, להרוג, לפוצץ, להרוס, לעקור, לכתר, לחסום. היה נראה שהאמריקאיםתומכים בלי הסתייגות ביעד האסטרטגי של שרון – לשבור את היישות הלאומית הפלסטינית ואתמנהיגותה, להוריד את הציבור הפלסטיני לברכיים, להרחיב את ההתנחלויות ולספח את השטחים.
כמקובל, הוטלה האשמה על הקורבן. ערפאת, כך אמר בוש, הוא האשם בכל.כל זה נגד את הניתוח שהשמעתי למחרת ה-11 בספטמבר. התחלתי לפקפק בו. שאלתי את עצמי:איפה טעיתי? היכן החוליה החלשה בשרשרת ההגיונית?ואז קרה משהו דרמתי. כאשר הסלים שרון את פעולותיו ופלש למחנות-הפליטים ולערים, נטרקהלפתע הדלת האמריקאית בפניו.
מה קרה? פשוט מאוד :ההגיון הבסיסי של המצב התחיל סוף-סוף לתת את אותותיו.אחרי אפגניסטאן, חיפש בוש יעד חדש להפעלת הכוח האמריקאי. הוא המציא את “ציר הרשע”,המורכב מעיראק, איראן וקוריאה הצפונית. (מה הקשר? לאלוהים פיתרונים.)היעד הסביר ביותר היה איראן, מפני ששיטחה מתאים ביותר להובלת הנפט של הים הכספי לאוקיינוסההודי .שרון ניסה בכל הכוח לדחוף את ארצות-הברית בכיוון זה. אבל איראן היא אגוז קשה. עיראק היאיעד קל יותר.
אבל גם עיראק אינה אפגניסטאן. כבר התברר שאי-אפשר להכניע אותה בכמה ימי-הפצצה. חוץ מזה,אם תישבר, היא עלולה להתפרק לשלושה גורמים – מדינת-חסות שיעית בדרום, מדינה כורדית בצפון,מדינה סונית קטנה במרכז. זה יערער לחלוטין את היציבות של המרחב כולו, יפתח את העולם הערביבפני האיום האיראני ויחשוף את תורכיה להתקוממות כורדית.
אפילו אמריקה אינה יכולה לפתוח בפעולה כל-כך מסובכת בלי תמיכת העולם הערבי. אבל ברגעשהחלו הגישושים בכיוון זה, חזר העניין הפלסטיני למרכז הבמה.כדי להבין זאת ,כדאי לצפות כמה פעמים ביום במהדורות-החדשות של תחנת אל-ג’זירה, המשדרתעכשיו כמעט לכל בית ערבי, מעומן עד מרוקו. היא מראה מה שיש, ומה שיש זה זוועה. ההרג ההמוני שלהפלסטינים, ההרס הסיטוני הנגרם על-ידי הטנקים והדחפורים, הזעקות, הדמעות, ההלוויות – כל זהמופיע על המירקע מדי שעה, יחד עם פעולות הגרילה וההתאבדות של הפלסטינים. כל מהדורה היאפצצה מתקתקת מתחת לכיסאם של המלכים והנשיאים, הנראים כעלובי-נפש לעומת האריה הכלואברמאללה.
הממשלות הערביות חוששות שמא המשך המצב בפלסטין יגרום ל”אי-יציבות” במרחב כולו – כלומר,להתפוצצות שתפיל אותן אחת-אחת. הן אומרות לוושינגטון: במצב הזה איננו יכולות לעזור לכם להתקיףעוד עם ערבי. זה ישבור את גב הגמל.
כל זה היה ברור כבר לפני חצי שנה, אבל עכשיו זה חדר גם להכרה האמריקאית, ובינתיים גם נגלהשרון האמיתי על טפריו. בוושינגטון הבינו שצריכים לרכוש את לב ההמונים הערביים. מכאן האולטימטוםלשרון, שהביא לנסיגה ממרכז רמאללה, להסרת המצור על ערפאת ולוויתור על שיבעת-הימים. זהמסביר את נאומו של בוש, שתקף בחריפות את שרון; את ההחלטה שקיבלה מועצת-הביטחון בהשראהאמריקאית למען “מדינות ישראל ופלסטין” ;את הצהרת מזכ”ל האו”ם, בשם הקונסנזוס הבינלאומי,שבה גינה בחריפות את השפלת הפלסטינים בידי ישראל.
אז מסתבר שהיתה דרושה רק סבלנות. בעוד שתהליך מחשבתי זקוק רק לכמה דקות, שינויבמדיניותה של מעצמה גדולה זקוק לחצי שנה. כמו טחנות-הצדק ,גם טחנות-השכל של מדינה גדולהטוחנות לאט. הרבה אנשים לא-הכי-חכמים צריכים להתרגל למחשבה חדשה .הרבה צוותים של מומחיםצריכים להגיע למסקנות )ומומחים אינם מגיעים למסקנות הנוגדות את רצון הבוס.( לחצים בינלאומייםולחצים פנימיים נגדיים צריכים למצוא איזון. בקיצור, תהליך.
אבל בסופו של דבר, האינטרס הלאומי הבסיסי של מעצמה גדולה יתגבר על המיכשולים, אלא אם כןרוצים השליטים להיכנס לספר נוסח “מיצעד האיוולת.”השאלה היא כמה זה באמת רציני. האמריקאים יכולים להתפתות ולחשוב שדי בכמה מליצות יפותופעולות-ראווה – נסיגה של צה”ל מגיבעה אחת לאחרת, עוד טיול של הגנרל זיני, אמירת נו-נו-נו לשרון,כדי להרגיע את הממשלות הערביות והמוניהן. החלטת סגן-הנשיא צ’ייני לפסוח על הנשיא ערפאתבביקוריו אצל המלכים והנשיא הערביים אינה מנבאה טובות. בוש עלול להחליט שכדאי לו לעשות כמהשאפשר פחות נגד שרון כדי לסבול כמה שאפשר פחות מהתקפות הלובי היהודי והנוצרי בבית. כאן ישלמחנה-השלום הישראלי תפקיד חשוב.
בסופו של דבר יתגבר ההגיון המדיני. אבל זה עלול לקחת זמן – ובארץ שלנו, זמן הוא שכול, דםודמעות.