מנהיג אנטישמי צרפתי ביקש לפני שנים להיפגש עם ידידי עיצאם סרטאווי,נציגו של יאסר ערפאת בפאריס. הוא הציע לו את עזרת האנטישמים במאבקנגד ישראל. סרטאווי שיסע את דבריו באמצע: “אדוני,” אמר לו, “קח את התיקשלך והסתלק מכאן. איננו רוצים בעזרת אנשים כמוך!”
“האיש הזה פשוט הגעיל אותי,” אמר, כשסיפר לי על כך למחרת היום.נזכרתי בכך, כאשר קראתי את גילוי-הדעת של קבוצת אנשי-הרוח הערביים,ששיכנעה את ממשלת לבנון לבטל את כנס מכחישי-השואה בביירות.בין החותמים היו מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, אדוארד סעידהפרופסור הפלסטיני-אמריקאי הנודע, אדוניס, המשורר הלבנוני הדגול,ואישים בעלי-שם אחרים בעולם הערבי.
היתה זאת סטירת-לחי מצלצלת לאנטישמים. אלה מבקשים זה עשרות שניםלהתלבש על המאבק הלאומי הפלסטיני, וסיבתם עימם: מאז השואה, האנטישמיותאינה מכובדת. לעומת זאת, מילחמת-השיחרור הפלסטינית מכובדת מאוד בקרבהאנושות הנאורה.
גם בצד הפלסטיני רב הפיתוי לקבל את היד המושטת. “האויב של אויבי הוא ידידי,”אומר הפיתגם. האנטישמים לוחמים ביהודים, היהודים תומכים במדינת ישראל,וזו לוחמת בפלסטינים. המסקנה כאילו מתבקשת – אבל היא כוזבת לחלוטין.כי מבחינה אובייקטיבית, אין אויב גדול יותר לפלסטינים מאשר האנטישמיות.התנועה הציונית כולה קמה כתגובה על האנטישמיות. פרשת דרייפוס דחפהאת הרצל לכתוב את “מדינת היהודים”. האנטישמיות, שדבקה בכל התנועותהלאומיות באירופה, מנעה את התבוללות היהודים במיסגרות הלאומיות, ושיכנעהאותם להקים תנועת לאומית יהודית נפרדת. לולא האנטישמיות לא היו ביל”ו,העליה השניה וגלי-ההגירה שבאו לארץ מאז.
השואה לא יצרה את המיפעל הציונות, אבל היא נתנה לו דחיפה אדירה. לולאההתעוררות (המאוחרת) של מצפון העולם, לא היתה קמה מדינת-ישראל בשעהשקמה ובצורה שקמה.
בשנים האחרונים היינו עדים לעליה האדירה מברית-המועצות לשעבר,עליה שנדחפה בעיקר על-די האנטישמיות הרוסית.ההיסטוריון אייזק דויטשר הישווה פעם את הסיכסוך שלנו למיקרהו של אדם הקופץמהחלון של דירה בוערת, ונוחת על ראשו של עובר-אורח ברחוב. לולא קפצו היהודיםמהדירה האירופית הבוערת, לא היו נוחתים על ראשו של העם הפלסטיני.
מבחינה זו שונה המאבק הפלסטיני מכל מאבק אחר לשיחרור לאומי. כאשרהתקוממו השחורים בדרום-אפריקה, תיעב העולם כולו את שילטון האפארטהייד.כל העמים שמרדו בשילטון קולוניאלי ידעו כי הם יכולים לסמוך על תמיכת אנשי-המוסרבעולם. ואילו הפלסטינים נאלצו להילחם בקורבנות-השואה, שנהנו מאהדה עולמית.הפלסטינים הם “הקורבנות של הקורבנות”, כפי שנאמר לא-אחת.
כל ממשלות ישראל ניצלו את זכר השואה כדי לרכוש את אהדת העולם נגד הפלסטינים.בגין כינה את ערפאת “היטלר ערבי”, וגם בימינו משמשת השואה מכשיר להשתקת כלביקורת על ישראל באירופה. כל מדינאי זר, הבא לישראל כדי להטיף לה מוסר,נלקח קודם כל ל”יד ושם”.
אין זה פלא שהפלסטינים רואים בעניין השואה מכשיר המכוון נגדם, עד כדי כך שרביםמהם רואים את השואה כולה באור זה. אולי זה טבעי, אבל זה לא חכם.אדוארד סעיד אמר לפלסטינים, שלעולם לא יבינו את מעשי ישראל אם לא ילמדו אתתולדות השואה. זו עצה חכמה מאוד. בלי הבנת האנטישמיות בכלל והשואה בפרט,אי-אפשר להבין את התנהגות הישראלים, כשם שבלי הבנת הגירוש הפלסטיני והכיבושהמתמשך אי-אפשר להבין את התנהגות הפלסטינים. אי-אפשר להשוות את רצחהמיליונים לגירוש מאות האלפים – אבל אסון הוא אסון וכאב הוא כאב.טוב שהעולם הערבי אמר למכחישי השואה, כפי שאמר סרטאווי לאורחו:”קחו את התיק שלכם והסתלקו.”