פתאום שמתי לב שאנחנו לגמרי לבדנו על הכביש. כביש מצויין, חדש,ברוחב של שישה מסלולים, חלקו עדיין בבנייה. ריק לחלוטין.פאטנט מיוחד של הכיבוש: כביש עוקף-עוקף. תחילה בנו את כבישחוצה-שומרון, מכפר-קאסם לאריאל, כדי לעקוף את הכפרים הפלסטיניים.אבל כפר בידיה, שהפך בשבתות למרכז-קניות ישראלי, זחל לעבר הכבישעד שהפך לרחוב הראשי של הכפר. לכן, תוך צפיה לאינתיפאדה הבאה,החליטו בנימין נתניהו ואהוד ברק (איש-איש בתורו) לבנות כבישעוד-יותר-סטרילי, כביש עוקף-עוקף. שוב הופקעו שטחים נרחבים שלאדמות מהפלסטינים, שוב יצאנו להפגנות יחד עם תושבי הכפרים(נובמבר 1998), שוב ירו עלינו גאז מדמיע (ביהודים לא יורים אש חיה),שוב זה לא עזר.
אבל עכשיו הכביש הזה היה ריק. מראה מדהים. רק מפעם לפעםבאה מולנו קבוצה של חמש-שש מכוניות. המתנחלים נוסעים רקבשיירות, מפחד הילדים זורקי-האבנים. רוב הזמן אנחנו, נוסעי המיניבוסשל “גוש שלום”, לבדנו על הכביש. היה לנו מזל. פה ושם ראינו אבניםזרועות על הכביש, זכר למטחים קודמים, אבל עברנו בשלום.ערב לפני כן קיבלנו קריאת אס-או-אס מתושבי כפר חארס. הכפר הזה,השוכן ליד אריאל, מנותק מהעולם. הצבא הטיל עליו “כתר”, אין יוצא ואין בא.הזיתים שלהם עומדים להירקב על העצים, בייחוד במטע הנושק להתנחלותרבבה. מי שמנסה למסוק, מסתכן בירי. לפני יומיים נורה ונהרג ילד בן 14,שהיה שם לבדו עם אביו. הכפריים קיוו שנוכחות ישראלים תרסן אתהמתנחלים והחיילים, ותאפשר להם למסוק את הזיתים שעליהם קיומם.דיברנו בטלפון עם אשה בכפר, כדי לתאם את בואנו, ותוך כדי השיחהצעקה לפתע שעליה להפסיק כי בזה הרגע התחילו חיילים לירות לעבר הכפר.שנבוא בבוקר ושבדרך כלל לא יורים לפני השעה החושך.
הכפר חארס משקיף מלמעלה, ממרחק של 100 מטרים, על הכביש – בקטעהקטן שבו מתאחד הכביש העוקף עם הכביש העוקף-עוקף. קטע זה חשוףלזריקת אבנים, ומכאן זעם המתנחלים. היכרנו את הנוף היטב, כי במארס1999 עזרנו למישפחה בכפר הסמוך, כיפל-חארס, לבנות את הביתשנהרס בידי הצבא.
אחרי קבלת הקריאה ב”גוש שלום” התלבטנו. היה ברור שזהו איזור-מילחמה.כדי להגיע לשם, צריכים להסתכן בספיגת-אבנים, ואולי ביריות, מצד הפלסטיניםשלא יוכלו להבחין בינינו ובין המתנחלים. נוסף על כך, למסוק זיתים במרחקשל כמה עשרות מטרים מהתנחלות יהיה למתנחלים כמו בד אדום.
האם זה אחראי להציע לקבוצת פעילים להיכנס לשטח-מילחמה למשימה כזאת?מאידך, חשוב מאוד שדווקא בימים קשים אלה, בעיצומה של מילחמת-השיחרורהפלסטינית, לא ייקרעו החוטים המחברים בין ישראלים ופלסטינים, כפי שרוציםהקיצוניים משני הצדדים. חשוב להוכיח לפלסטינים שיש כוחות-שלום ישראלייםהמביעים סולידריות הלכה למעשה בשעתם הקשה ביותר.
נימוקים אלה ניצחו. נעשה גיוס טלפוני מהיר של מתנדבים, המוכנים גם לעזובאת העבודה ולצאת לשטח. תוך שעתיים נרשמו 20 מתנדבים ומתנדבות.וכך, ביום שישי בבוקר, מצאנו את עצמנו בדרך לחארס, במיניבוס הנהוגבידי נהג ישראלי-ערבי. בירושלים התארגנה קבוצה נוספת ביוזמת “רבנים למעןזכויות-האדם”. לחארס הגענו בשלום. לא נתקלנו במחסום צבאי.
גם המחסום שהיה ממוקם זה שנים רבות על הכביש בקו הירוק(מעבר לכפר-קאסם) נעלם. טיפסנו אל הכפר ברגל, במעלה גיבעה.משני צידי הדרך שטח-הפקר של ונדליזם – עצי-זית גדולים עקורים,שרשיהם מזדקרים לשמיים, טרסות בנות מאות שנים הרוסות.הצבא החריב את השטח, בטענה של יצירת שטח-אש פתוח.
מכיוון המיסגד הגיעה אלינו תפילת היום השישי. חצינו את הכפר הרדוםויצאנו מהכניסה המערבית, בדרך אל המטעים. שם בלם אותנו הצבאבג’יפים ממוגנים וחיילים משוכפצים. קצין קשוח בדרגת רב-סרן(ואולי סגן-אלוף, השכפ”ץ הפריע לראות) מילא במהירות את הטופס הריקהשמור דרך-קבע בכיסו, שבו מכריז אלוף-הפיקוד על “שטח צבאי סגור”.הוא רשם “המטעים של חארס” ודרש שנסתלק.סירבנו. הצבענו על המתנחלים, שעברו על פנינו בחופשיות במכוניותיהם,תוך השמעת איומים וקללות. אז הופיע קצין בכיר יותר, סגן-אלוף או אלוף-מישנה(כנ”ל), ונאמר לנו שזהו המח”ט.
התווכחנו איתו. קצין סימפאטי, אינטליגנטי, בעל חוש-הומור, מה שנקרא”מיטב החברה'”. דווקא משום-כך נראו לי דבריו חמורים. מדוע הוא מפלהבין המתנחלים ובני-הכפר? מפני שבני-הכפר זורקים אבנים. האם נענשציבור שלם בשל מעשים של מיעוט? “אינני בטוח שזהו מיעוט.” ברור היהלגמרי שליבו עם המתנחלים, שלדבריו “החיים שלהם הפכו לגיהינום”.אל הפלסטינים התייחס כאל אויב, ללא שום סנטימנטים.
מדוע אין הוא נותן לנו היתר למסוק זיתים? “מפני שאתם באתם לעשותפרובוקציה למתנחלים.” ענינו בכנות שאין זו כוונתנו.בעוד הוויכוח הזה נמשך, התחילו המתנדבים להסתנן אחד-אחד לתוך המטעים.למח”ט היתה הברירה לגייס כוח גדול לשם הרחקתנו בכוח, או לתת לנו רשותלמסוק. הוא בחר, בשכל רב, באפשרות האחרונה.
במשך שש השעות הבאות חווינו חווייה שנלקחה כאילו מסרט ציוני ישן.קטפנו זיתים, זית אחרי זית, מהעצים שליד ההתנחלות. אספנו את הזיתיםבכובעינו עד שהביאו לנו דליים. אחר-כך טיפסנו לענפים הגבוהים. עבודה קשה,אך בהחלט מהנה. מולנו, בראש הגיבעה, במרחק של כמה עשרות מטרים,עמדה חבורה של מתנחלים מזוקנים, חובשי-כיפות, אך כוח של חיילים ושוטריםמנע בעדם מלהתקרב אלינו.
כשראו בני-הכפר שאנחנו נמצאים כבר בשטח, התחילו להופיע מישפחותשל בעלי העצים ועסקו גם הם במסיק. במהירות רבה נוצרו ידידויות. הכל נעשהבקצב קדחתני. הפלסטינים ידעו שהם יכולים לעבוד כאן רק כל עוד אנחנו נמצאיםבשטח, ולכן בחרו בשיטת-עבודה מהירה, שאינה מטיבה עם העצים. פרשו יריעותפלסטיק גדולים על האדמה ושברו ענפים, כדי למסוק כמה שאפשר יותר תוך כמה שעות.בשעה 1500 התכוננו לסיים, כאשר קיבלנו קריאה בטלפון הנייד.
ביקשו שנבוא במהירות לצד השני של הכפר. שם התפתח עימות עם צה”ל.הכפריים רצו לנצל את נוכחות הישראלים (הקבוצה שבאה מירושלים) כדי להסיראת המחסום שהוקם שם על-ידי צה”ל כדי לנתק כל קשר שלהם עם שכניהם והעולם.הם קיוו שהצבא לא יפתח באש בנוכחות ישראלים וצוותי-טלוויזיה זרים.מכיוון שהמצב החמיר, ביקשו שנבוא לשם כדי למנוע התלקחות קטלנית.עלינו למיניבוס שלנו ונכנסנו לכפר. לאורך הרחוב הראשי עמדו ילדים.במרחק-מה שיחקו (התאמנו?) ילדים בזריקת אבנים זה על זה. כמה פעיליםמקומיים התנדבו ללכת לפני האוטובוס ולהגיד לילדים שאנחנו לא מתנחלים.כך עברנו בשקט עד לקירבת העימות. שם עצרו אותנו ראש-הכפר ובחור צעירבעל מראה סמכותי מאוד. ראש-הכפר אמר שהעימות כבר הסתיים ושהואיוביל אותנו למקום. הצעיר הסמכותי, לעומתו, אמר שהעימות נמשך ושבהחלטלא כדאי שנמשיך לשם. היה ברור מי הבוס. הוא הציע בתוקף רבשנצא מהכפר בדרך שבה באנו.
בשלב זה התנדב ראש-הכפר להביא אותנו אל מקום העימות מהצד של צה”ל,בכביש הראשי. אבל כשעמדנו לצאת מהכפר, חסם את דרכנו ג’יפ צבאי.סמל בעל תווי-פנים רוסיים עצר אותנו בתנועת-יד השמורה לערבים. כשאחד מאיתנופנה אליו וביקש להתייחס אלינו בנימוס, התרגז הסמל והודיע שאיננו יכולים לצאת מהכפר.
יש כתר. אין יוצא ואין בא. לא איכפת לו שאנחנו ישראלים. פקודה היא פקודה.רק בקושי שיכנענו אותו להתקשר עם המפקד שלו, וזה הורה לו, כמובן,להניח לנו לעבור. כשיצאנו לכביש הראשי (חוצה-שומרון) ונסענו אחרי שיירה של מתנחלים,הודיעו לנו שהעימות אכן נגמר, והחלטנו לחזור הביתה. נשאר לנו עוד להוריד אתראש-הכפר (קבלן שיפוץ העובד בתל-אביב) והשתהינו במקום כדי לראותו נכנס בשלוםבחזרה לכפר. עוד לפני שהתרחק מהכביש מרחק של כמה מטרים, בעלייה לכפרו,הבחנו פתאום שחיילים רצים אחריו בנשק שלוף, מוכן לירי, תופסים אותו ומוליכים אותו איתם.
מיהרנו לרדת מהמיניבוס כדי להסביר להם שהאיש בסך-הכל עשה לנו טובה והראה לנואת הדרך. הם השתכנעו והניחו לו לחזור לכפרו. ברגע זה הגיע ג’יפ של המישטרהושוטר רשם לנהג שלנו דו”ח-תנועה, על שעמד בכביש במקום שאסור לעמוד בו.שוב ויכוח ארוך, מלווה תחנונים עם שוטרת עקשנית שסירבה לוותר, עד ששיכנענו אתהנהג הדרוזי לבטל את הדו”ח: הנהג הרי עמד שם רק כדי שנוכל לדבר עם החיילים…בינתיים שמענו בטלפון הנייד ששני פעילים מהקבוצה הירושלמית נעצרובמהלך העימות על המחסום. (השניים שוחררו למחרת היום.בערוץ 1 הודיעו בטעות שהם שיכים ל”שלום עכשיו”. לתנועה זו לא היה שום קשר לאירועי אותו יום.)מציאות של הכיבוש, נובמבר 2000.
חזרנו הביתה, כמו שאומרים – עייפים אך מרוצים. השעה היתה קרובל-1700, השעה שבה מתחילות, בדרך כלל, היריות.בשבילי לא נגמר עדיין היום. ידיד נאמן הזמין אותי לארוחת-ערב בקיסריה.במקום היתה שומנה וסולתה של החברה הישראלית: אילי-הון, רופאים, פקידיםבכירים, אנשי-תקשורת, אמנים. הארוחה היתה נהדרת. היין משובח. האירוח מושלם.בניגוד להרגלי לא היה לי כוח להתווכח. ישבתי בצד, הסתכלתי,וחשבתי על מה שקורה ברגע זה בחארס, מרחק שנות-אור.לקראת חצות, בדרך הביתה, שמעתי בחדשות שמתנחלת נפצעה קלמזריקת אבנים ליד כפר חארס.