חייל אמריקאי וחייל סובייטי נפגשים ב1945- בברלין ומתווכחים על איזו מארצותיהם דמוקרטית יותר.
“מה זאת אומרת,” אומר האמריקאי, “אני יכול לעמוד באמצע כיכר טיימס בניו-יורק ולצעוק ‘הנשיא טרומןנבל’ושום דבר לא יקרה לי!”
“אז מה,” משיב הרוסי, “אני יכול לעמוד באמצע הכיכר האדומה במוסקבה ולצעוק ,הנשיא טרומן נבל'”שום דבר לא יקרה לי!
יתכן שהבדיחה הזאת היא שנתנה השראה לתיאוריה של נתן שרנסקי, האומרת שהמבחן העליון של הדמוקרטיההואשאדם יכול לעמוד בכיכר העיר ולקלל את הממשלה, מבלי שיאונה לו רע. זה נכון, אבל קצת פשטני, הייתיאומר. די.פשטני כדי לשבות את דמיונו של הוגה-הדעות הגדול השני, ג’ורג’ וו. בוש
כששמענו בפעם הראשונה שבוש מכריז על שרנסקי כעל המדריך והמורה שלו, נפערו אצלנו כמה פיות בחוסר
?אמונה. מה, שרנסקי? שרנסקי שלנו
כדי להסביר את התגובה, צריכים לחזור קצת אחורה. שמענו בפעם הראשונה על אנאטולי שצ’רנסקי כאשר היה
“מתנגד המשטר” בברית-המועצות. אחרי שמשך תשומת-לב בינלאומית, אסר אותו הקג”ב. הוא נדון למאסרבעווןבגידה, במה שנראה כניסיון מגושם להשתיקו. שמענו שהוא לא נשבר גם בגיהינום של הגולאג, אלא נשאר לוחםגא על.זכויותיו ודעותיו. מערכה בינלאומית ענקית דרשה את שחרורו
בסוף החליטו הסובייטים להיפטר ממנו והחליפו אותו במרגל סובייטי בכיר שהוחזק בכלא האמריקאי.כולנו זוכרים.את התמונה הבלתי-נשכחת, כאשר הדמות הקטנה אך הזקופה עברה על הגשר בברליןחיכינו בנשימה עצורה להגעתו לישראל. הנה גיבור אותנטי, האיש שהביס לבדו את הענק הסובייטי, דוידמודרני שהתגרה.בגוליית אדיר ויכול לו
.הופעתו הייתה מאכזבת. איכשהו הוא לא נראה כגיבור. אבל ההופעה החיצונית יכולה להטעותבנמל-התעופה התאחד אנאטולי, שנקרא מעתה נתן, עם אשתו, גם היא “לוחמת במשטר” ידועה. מאחר שאשתוכבר התפרסמה בארץ כקנאית לאומנית ודתית, הקשר בינה ובין הלוחם לזכויות-האדם היה קצת מוזר.האכזבה האמיתית החלה, לפחות בשבילי, בפרשת חוסייני. נשמה טובה ארגנה פגישה בין הלוחם הגדוללזכויות-האדם מרוסיה עם פייסל חוסייני, הלוחם האמיץ לזכויות-האדם הפלסטיניות, שהיה הומניסט אמיתי.שרנסקי הסכים, אךברגע האחרון ביטל את הפגישה, בטענה שלא ידע קודם לכן שחוסייני שייך לאש”ף. (זה כמו לטעון שלאידע שבוש הוא אמריקאי.)
כתבתי עליו מאמר בשם “שפנסקי”.
מאז הפך הלוחם הגדול לזכויות-האדם בהדרגה ללוחם חסר-פשרות נגד הזכויות האנושיות (וכל האחרות) שלהפלסטינים בשטחים הכבושים.
תחילה הקים מפלגה של עולים מברית-המועצות לשעבר, השיג הישג די נאה בבחירות והצטרף לקואליציהבראשותמפלגת-העבודה. ואולם אחרי זמן-מה החלה מפלגתו להתפורר. הוא ניסה להציל אותה על-ידי פרישהמממשלתו שלאהוד ברק, בטענה שהיא עשתה ויתורים גדולים מדי לפלסטינים בירושלים.
לבסוף הודה בפשיטת-רגל פוליטית והצטרף לליכוד. עכשיו הוא חבר בלתי-חשוב בממשלה. הוא מציג את עצמוכ”שר לענייני ירושלים”, אך למעשה הוא שר-בלי-תיק, שנמסר לו – להלכה – הטיפול בענייני העיר.
בינתיים היו לו אי-נעימויות. עולה מפורסם אחר מרוסיה, ד”ר יולי נודלמן, פירסם ספר ביקורתי חריףנגדו, שבו טעןששרנסקי לא היה מעולם “דיסידנט” חשוב, אלא שהקג”ב ניפח את חשיבותו בכוונה תחילה, כדי שיהיהקלף-מיקוחבמשא-ומתן לשחרור אותו סוכן בכיר מהכלא האמריקאי. נודלמן גם טען שהתנהגות שרנסקי אחרי מאסרוהייתה פחותהירואית מכפי שנטען.
שרנסקי הגיש תביעת-דיבה וגם זכה בה, למרות שכמה מתנגדי-משטר חשובים אחרים העידו נגדו.במשך הזמן פנה, כמו רבים מעולי רוסיה, אל הימין הקיצוני. כבר כשר הבינוי והשיכון הוא הרחיב באופןשיטתי אתההתנחלויות בגדה המערבית, על אדמה ערבית גזולה, תוך דריסת הזכויות האנושיות והלאומיות שלהפלסטינים. עכשיוהוא שייך ל”מורדי הליכוד”, המנסים לסכל את “תכנית ההתנתקות” של שרון ולמנוע פינוי התנחלויות.
מזה כמה שנים הוא מנסה למכור את התיאוריה שהשלום עם הערבים אינו אפשרי כל עוד אין הערבים הופכיםלדמוקרטים. בישראל, זה נראה כמו עוד גימיק להצדקת סירובה של הממשלה להחזיר את השטחים. מאחרששרנסקיחף מכל ידיעה על עניינים ערביים, וקרוב לוודאי שגם לא ניהל מעולם שיחה רצינית עם ערבי, קשה לישראליםלהתייחסאליו ברצינות בנושא זה. ואכן, עד כמה שידוע לי, איש אינו עושה זאת גם בקרב הימין.
התיאוריה המאוד לא מקורית שבפיו אומרת ש”מדינה דמוקרטית אינה מנהלת מלחמה נגד מדינה דמוקרטיתאחרת”. זהו אליבי מושלם לארצות-הברית כדי להתנפל על עיראק, סוריה ואיראן (שהן, אחרי הכל, לאדמוקרטיות)בשעה שהיא תומכת במשטרים רודניים מובהקים כמו פאקיסטאן וטורקמניסטאן.
הרעיון שתורת הפילוסוף המדיני הזה היא שמדריכה את המנהיג החשוב ביותר בעולם, שהוא גם מפקד המכונההצבאית האדירה ביותר בהיסטוריה, מפחיד עד מוות.