לא חשוב איפה ייקבר כאשר ילך לעולמו – בבוא היום תעביר ממשלת פלסטין החופשית את עצמותיולהר-הבית, כפי שהעברנו אנחנו את עצמות בנימין זאב הרצל וזאב ז’בוטינסקי להר-הרצל.
הוא אחד המנהיגים הגדולים שקמו אחרי מלחמת-העולם השניה.
שיעור-קומתו של מנהיג אינו נקבע רק על-פי גודל הישגיו, אלא גם על-פי גודל המכשולים שעימם היהעליו להתמודד. מבחינה זו אין בעולם כולו מתחרה ליאסר ערפאת: שום מנהיג בן דורו לא נדרש לעמודבמבחנים כה אכזריים ולהתגבר על מהמורות כה מרתיעות כמוהו.
כאשר עלה על במת ההיסטוריה, בסוף שנות ה-50, היה העם הפלסטיני קרוב לחידלון. השם פלסטין נמחקמן המפה הגיאוגרפית והפוליטית. ישראל, ירדן ומצריים חילקו ביניהן את הארץ. העולם החליט שאיןיחידה לאומית פלסטינית, שהעם הפלסטיני חדל מלהתקיים כמו האומות האינדיאניות באמריקה – אם בכללהיה קיים אי-פעם.
אמנם, בעולם הערבי עוד דובר על ” הבעיה הפלסטינית ” , אך היא שימשה רק ככדור-משחק בין המשטריםהערביים. כל אחד מהם ביקש להפקיע את ” העניין הפלסטיני ” לטובת עצמו, תוך דיכוי ברוטאלי של כל זיקיוזמה פלסטינית עצמאית. כמעט כל הפלסטינים חיו תחת דיקטטורות דורסניות, ורובם בתנאים משפילים.
כאשר הקים יאסר ערפאת, אז מהנדס צעיר בכוויית, את ” תנועת השיחרור הפלסטינית ” (שראשי-התיבותשלה במהופך הם פת ” ח), התכוון בראש-וראשונה לשיחרור עמו מעול השליטים הערביים, תוך החזרת יכולתולדבר ולפעול בשם עצמו. זאת הייתה המהפכה הראשונה של האיש שחולל בימי חייו לפחות שלוש מהפכותגדולות.
מהפכה זו הייתה מסוכנת מאוד. לפת ” ח לא היה בסיס עצמאי. הוא נאלץ לפעול בארצות הערביות – שםנרדפו פעיליו לרוב עד צוואר. באחד הימים, לדוגמה, כשסירב ערפאת למלא את פקודות השליט הסוריהתורני, הושלכה כל הנהגת התנועה, וערפאת בראשה, לכלא. רק אום ג’יהאד, אשתו של אבו-ג’יהאד, נשארהבחוץ וקיבלה לידיה את הפיקוד על הלוחמים.
השנים ההן גיבשו את הסגנון המיוחד של ערפאת. הוא היה צריך לתמרן בין השליטים הערביים, להשתמשבכל התחבולות האפשריות, להשמיע חצאי-אמיתות וכפל-לשון, לחמוק ממלכודות ולעקוף מהמורות. הואהפך לרב-אמן עולמי של תמרונים. כך הציל את התנועה בימי חולשתה, עד שהפכה לכוח חשוב.
גמאל עבד-אל-נאצר, השליט המצרי שהיה אז הגיבור הבלתי-מעורער של העולם הערבי כולו, חשש מפניעליית הכוח הפלסטיני העצמאי. כדי להחניקו בעודו באיבו, הקים את ” אירגון השיחרור הפלסטיני ” (אש “ף) והעמיד בראשו את אחמד שוקיירי, שכיר-חרב פוליטי. אבל אחרי תבוסתם המבישה של הצבאות הערבייםבמלחמת ששת-הימים (יוני 1967) ומה שנראה כניצחון מחשמל של פת ” ח על צה ” ל בקרב כראמה (מארס 1968),השתלט פת ” ח על אש ” ף, וערפאת הפך למנהיג הבלתי-מעורער של המאבק הפלסטיני כולו.
באמצע שנות הששים פתח ערפאת במהפכה השניה שלו – המאבק המזוין בישראל. היומרה הייתה כמעטמגוחכת: קומץ של לוחמי-גרילה, לא הכי-מיומנים, כמעט בלי נשק, נגד העוצמה הכבירה של צה ” ל. ולא בארץשל הרים ובקעות וג’ונגלים בלתי-עבירים, אלא בארץ קטנה ומיושבת. אבל המאבק הזה העלה את הענייןהפלסטיני על סדר-היום העולמי. הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לבלעם פלסטיני המשווע לקיום ולחרות.
כתוצאה מכך הוכר אש ” ף כ ” נציגו הבלעדי של העם הפלסטיני ” המפוזר, ולפני שלושים שנה הוזמן ערפאתלשאת את נאומו ההיסטורי בעצרת האו ” ם: ” ביד האחת אני מחזיק ברובה, וביד השניה בענף-זית … “
בשביל ערפאת היה המאבק המזוין אמצעי, ותו לא. לא אידיאולוגיה, לא מטרה בפני עצמה. היה ברור לושהמכשיר הזה אמנם עוזר לגבש את העם הפלסטיני ולזכות בהכרה בינלאומית, אך לא ינצח את ישראל.
מלחמת יום-כיפור (אוקטובר 1973) גרמה למפנה הבא בתפיסתו. הוא ראה שאחרי ניצחון התחלתי מדהיםנעצרו צבאות מצריים וסוריה, ובסוף הייתה יד צה ” ל על העליונה. זה שיכנע אותו סופית שאי-אפשרלהגשים את המטרות הפלסטיניות בכוח הנשק.
לכן, מייד אחרי תום מלחמת יום-הכיפורים, פתח ערפאת במהפכה השלישית שלו: הוא החליט שעל אש ” ףלהגיע להסכם עם ישראל ולהסתפק במדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה בלבד.
זה העמיד לפניו תפקיד היסטורי חדש: לשכנע את העם הפלסטיני לוותר על עמדתו ההיסטורית, ששללה אתקיום מדינת-ישראל, ולהסתפק במדינה ב-22% משטח פלסטין שלפני 1948. אף שלא אמר זאת בפה מלא, היה ברורשפירוש הדבר גם ויתור על שיבתם הבלתי-מוגבלת של הפליטים לשטח ישראל.
הוא התחיל לפעול להשגת מטרה זו כדרכו – בסבלנות, בעקשנות ובתחבולות, שני צעדים קדימה, צעד אחדאחורה. על גודל המהפכה תעיד העובדה, שעוד ב1970- פירסם אש ” ף בביירות ספר, שבו תקף בחריפות אתפתרון-שתי-המדינות (הוא נקרא בספר ” תכנית אבנרי ” , מפני שהייתי אז הטוען העיקרי לפתרון זה.)
הצדק ההיסטורי מחייב לקבוע שערפאת הגה את הסכם-אוסלו בשעה שגם יצחק רבין וגם שמעון פרס דבקועדיין ב ” אופציה הירדנית ” חסרת-השחר. בין שלושת מקבלי פרס-נובל לשלום, ערפאת היה זכאי לו ביותר.
מ1974- והלאה הייתי עד-ראייה למאמצים האדירים שהשקיע ערפאת כדי להביא את עמו לקבלת הגישההחדשה. צעד אחרי צעד קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את הגישה הזאת, החל בהחלטה להקים שלטוןפלסטיני ” בכל חלק מהמולדת שישוחרר מידי ישראל ” ועד להחלטה ההיסטורית ב-1988 להקים את המדינההפלסטינית לצד ישראל.
הטרגדיה של ערפאת (ושלנו) הייתה שככל שהתקרב לפתרון שלום, ממשלות ישראל התרחקו ממנו.תנאי-המינימום של ערפאת היו ברורים, ולא השתנו מאז 1974: מדינה פלסטינית בגדה וברצועה; ריבונותבמזרח ירושלים (ובכללה הר-הבית, אך בלי הכותל המערבי והרובע היהודי); החזרת הקו הירוק עם אפשרותלחילופי-שטחים מצומצמים ושווים; פירוק כל ההתנחלויות בשטח הפלסטיני ופתרון בעיית-הפליטים תוךהסכמה עם ישראל. בעיני הפלסטינים זהו המינימום שבמינימום, ולכן אין הם יכולים לסגת ממנו.
יתכן מאוד שיצחק רבין התקרב לפתרון זה בסוף ימיו, כאשר הכריז בטלוויזיה שערפאת הוא ” השותף שלי” . כל יורשיו התנגדו לו. הם לא רצו לוותר על ההתנחלויות, אלא להיפך, להרחיבן בהתמדה. הם התנגדולקביעת גבולות נוקשים, מפני שהתפיסה הציונית שלהם שאפה להתרחבות מתמדת. לכן ראו בערפאת אויבמסוכן ועשו את הכל כדי לשבור אותו, בין השאר על-ידי מסע חסר-תקדים של דמוניזציה אישית. כך גולדהמאיר ( ” אין דבר כזה כמו עם פלסטיני ” ), כך מנחם בגין ( ” חיה דו-רגלית … האיש עם השערות על הפנים … היטלרהפלסטיני), כך בנימין נתניהו, כך אהוד ברק ( ” קרעתי את המסכה מעל פניו ” ), כך אריאל שרון, שניסהלהרוג אותו בביירות והמשיך לנסות זאת בהתמדה מאז.
שום לוחם-שיחרור בחצי-המאה האחרונה לא עמד מול מכשולים כל-כך אדירים כמוהו. מול הפלסטיניםלא עמדה מדינה קולוניאלית שנואה או מיעוט גזעני מעורר סלידה, אלא מדינה שקמה אחרי השואה, ושכלהעולם חש אליה אהדה ורגשי-אשמה. מכל הבחינות הצבאיות, הכלכליות והטכנולוגיות, החברה הישראליתעולה על הפלסטינית פי מאה. כאשר נדרש ערפאת להקים את הרשות הפלסטינית, לא קיבל לידיו מדינה מתפקדת,כמו נלסון מנדלה או פידל קסטרו, אלא אזורים מופרדים, מדולדלים, שתשתיתם נהרסה באופן שיטתי בעשרותשנות כיבוש. הוא לא קיבל לידיו ציבור היושב על אדמתו, אלא עם שמחצית בניו הם פליטים מפוזרים בעולםומחציתו השניה מורכבת מחברה שסועה מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית. כל זה בעוד מלחמת-השחרורהפלסטינית נמשכת.
להחזיק את החבילה הזאת ביחד ולהנהיגה לקראת מטרתה בתנאים אלה, צעד אחר צעד, זהו ההישגההיסטורי של ערפאת.
לאיש גדול יש חסרונות גדולים. אחד מחסרונותיו הוא נטייתו לקבל את כל ההחלטות לבדו, בייחודאחרי שכל שותפיו הקרובים נהרגו. על כך אמר לי פעם אחד מגדולי מבקריו: ” זאת לא אשמתו. אנחנו אשמים.במשך עשרות שנים התרגלנו לברוח מכל ההחלטות הקשות, שחייבו אומץ-לב ותעוזה. תמיד אמרנו: שערפאתיחליט. “
וערפאת באמת החליט. כדרכו של מנהיג אמיתי, הלך פעמים רבות לפני המחנה, ומשך את עמו אחריו. כךבהתמודדות עם השליטים הערביים, כך ביציאתו למאבק המזוין, כך בהושיטו את ידו לישראל. על אומץ הלבהזה רוחש לו עמו אמון, כבוד ואהבה, הגוברים על כל דברי הביקורת.
אם ילך יאסר ערפאת לעולמו, תפסיד ישראל אויב גדול, שהיה מוכן להיות שותף ובעל-ברית.
ככל שיעברו השנים, כך יגדל ויתעצם שיעור-קומתו בזיכרון ההיסטורי.
ואשר לי: הערכתי אותו כפטריוט פלסטיני, הערצתי את אומץ-לבו, הבנתי את האילוצים שביניהםתימרן, ראיתי בו שותף לבניין עתיד חדש לשני עמינו, הוקרתי אותו כאדם.
כדברי האמלט: ” בסך הכל הוא היה איש, לעולם לא אראה עוד אחד כמוהו. “