אני זוכר שעמדתי על גג של בניין בנמל ביירות וראיתי את לוחמי אש ” ף החמושים במדי-חאקי, ובראשםיאסר ערפאת, עולים על האוניות שלקחו אותם מערבה. ” סוף עידן ערפאת! ” צהלו עיתוני ישראל למחרת היום.” ערפאת הוא סוס מת! ” הכריזו ברדיו. ” ברוך שפטרנו! ” בירכו בטלוויזיה.
בשובי לתל-אביב הוזמנתי לדיון בגלי-צה ” ל. לשם איזון הוזמן עיתונאי ימני – טומי לפיד. טרםהיכנסנו לאולפן שוחחנו קצת. תמהני אם הוא זוכר את המשפט שאמרתי לו: ” קברתם אותו מאה פעמים, ואתםתקברו אותו עוד מאה פעמים. “
עברו 22 שנים, וביומיים האחרונים שוב הופיעו אותן הכותרות עצמן: ” סוף עידן ערפאת! ערפאת הואסוס פוליטי מת! ברוך שפטרנו! “
האיש, שממשלת ישראל הכריזה רשמית שהוא ” בלתי רלוונטי ” , עמד במשך ימים בראש מהדורות החדשותבכל הארצות. אין הרבה מנהיגים בעולם שמחלתם הייתה מעוררת התרגשות דומה.
אינני יודע מהו מצבו הרפואי לאשורו. אני רק מקווה שיחזור לאיתנו. ואני יודע שאם ילך, חלילה,לעולמו, הציבור הישראלי עוד יתגעגע אליו.
בימי ועידת קמפ-דייוויד הראשונה אמר לי הוגה-דיעות מצרי חשוב, מוחמד סיד-אחמד: ” אלמלא יאסרערפאת היה קיים, הייתם צריכים להמציא אותו. כשיש ערפאת, יש לכם כתובת אחת לנהל משא-ומתן איתהולעשות שלום. אם ערפאת לא יהיה, העם הפלסטיני עלול להתפרק לעשרות רסיסים, ותצטרכו להתדיין עם כלאחד מהם. “
מי שאינו רוצה בשלום אלא בארץ-ישראל השלמה אינו זקוק לערפאת. להיפך. אבל מי שחושב שהשלום הואתנאי חיוני להתפתחותה ושגשוגה של מדינת-ישראל, זקוק לו מאוד-מאוד.
” היד שלי, ” אמר פעם, ” היא היד היחידה המסוגלת לחתום על שלום עם מדינת-ישראל! “
ומאחר שזה כך, אין תחליף לערפאת: הוא המנהיג הפלסטיני היחיד שיש לו הסמכות המוסרית העצומההדרושה כדי לחתום על שלום עם ישראל, וחשוב עוד יותר: לשכנע את עמו לקבל את השלום הזה. כי כל שלום כרוךבוויתור מכאיב הקורע את לבם של הפלסטינים, כגון זכות-השיבה הבלתי-מוגבלת לישראל. אין מנהיג אחרשיעז לקום ולדרוש זאת.
מניין הסמכות הזאת? ראיתי אותו הרבה פעמים בחברת מנהיגים פלסטיניים אחרים. בכל פעם התרשמתימעוצמת הסמכות שהוא מקרין על האנשים, ללא שום גינונים של שלטון. קשה להסביר את מקורה. בניגוד לפידלקסטרו, לדוגמה, שעלה על הבימה העולמית באותו הזמן כמו ערפאת, אין למנהיג הפלסטיני צבא, משטרהחשאית אדירה ובתי-סוהר למתנגדיו. כוחו נובע כולו מן הכבוד שבני-עמו רוחשים לו, ממעמדו כ ” אביהאומה ” , ג’ורג’ וושינגטון או דויד בן-גוריון הפלסטיני.
כבר בפגישתנו הראשונה בביירות הנצורה, ביולי 1982, התרשמתי מהעדרם המוחלט של גינוניםסביבו. בעת ישיבה נכנסים אנשיו לדבריו, מתווכחים איתו, מתקנים שגיאות עובדתיות. אבל הסמכות שלובולטת מבלי שתזדקק לשום סממנים חיצוניים.
עיתונאי אירופי שאל אותי על תחביביו. מה הוא עושה כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. השבתי שאין לותחביב, ושאין לו רגע כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. ההזדהות שלו עם המאבק הפלסטיני היא טוטאלית.אין לו חיים אחרים.
מי שרואה אותו בפעם הראשונה מופתע מההבדל העצום בין דמותו התקשורתית לבין האיש. בטלוויזיההוא נראה פנאטי, תוקפני. במציאות הוא איש חם, מתחשב, מקרין רגש. גם מי שנמצא בחברתו בפעם הראשונה חשכעבור כמה דקות כאילו הוא מכר ותיק. הוא אוהב לפנק את אורחיו בזמן הארוחה, להגיש להם באצבעותיונתחים מובחרים. הוא אוהב לנגוע בבני-שיחו, להוביל אותם ביד לאורך המסדרונות, להגיש להם מתנותקטנות.
הוא איננו אינטלקטואל, איש של ספרים ותיאוריות. הוא כולו אינטואיטיבי. הוא תופס דבריםבמהירות מדהימה, ולעולם אינו שוכח דבר. בשיחה אתו טעיתי פעם לגבי מספר חברי-הכנסת שלאגודת-ישראל. הוא תיקן אותי מיד. בפעם אחרת, כאשר טעיתי לגבי התאריך של אחד מהסכמי אוסלו, העמידאותי על טעותי. ” אני מהנדס במקצועי, ” אמר וצחק, ” אני אף פעם לא שוכח מספרים. “
כמו כל הגיבורים הערביים בהיסטוריה, הוא איש של מחוות. מחווה אחת טובה מאלף מלים. ביום הראשוןשל שיבתו לארץ, הזמין אותי, שעה קלה לפני שעמד לערוך מסיבת-עיתונאים לתקשורת מכל העולם הערבי. הואנכנס לאולם, ניגש ישר אלי, ואחרי החיבוק הרגיל לקח את ידי והוביל אותי, כמעט בכוח, אל הבמה. הוא העלהאותי במדרגות, ביקש את דוברו לקום והושיב אותי לידו. במשך שעה דיבר בערבית אל העיתונאים, ומדי פעםפנה אלי כמבקש אישור.
ישבתי ושברתי לי את הראש: בשביל מה כל ההצגה הזאת? ופתאום תפסתי. בצורה פשוטה זו הראה לכל העולםהערבי: זהו זה. אני יושב עם הישראלים, אני הולך להגיע אתם להסדר.
במצבים של מתח עליון הוא פורח. ראיתי אותו לא אחת במצב כזה, כשהוא במיטבו, ממוקד, עיניו נוצצותוהוא מתבדח. הוא רגיל לכך: כל חייו מורכבים מעליות ומורדות, הצלחות וכשלונות. הוא עשה, כמובן,שגיאות לא מעטות (לדוגמה: התמיכה בסדאם חוסיין ערב מלחמת-המפרץ הראשונה), אך הן מחווירות לעומתהישגו האדיר: הוא יצר את התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית כשהעם הפלסטיני נמחק כמעט מן המפה,והוא הביא אותו אל סף העצמאות הלאומית. כמו משה רבנו, הוציא את עמו ממצריים אל שערי הארץ המובטחת.אני מקווה מאוד שלא ייאמר גם עליו שראה אותה רק מרחוק.
את כל מה שהשיג הוא השיג מול העדיפות האדירה של ישראל בכל התחומים, מול ההתנכרות של כל הממשלותהערביות ומול האהדה העולמית לישראל כמדינת ניצולי-השואה.
ולא פחות חשוב: במשך עשרות השנים האלה החזיק את החבילה הפלסטינית ביחד, למרות הניגודיםהפנימיים העצומים. בתנועה הפלסטינית כמעט ולא היו אותם פילוגים מרים ועקובים מדם המציינים בדרךכלל תנועות-שחרור.
בשנים הראשונות נאלצה התנועה לפעול בתוך מדינות ערביות שפחדו מפניה וניסו לדכאה. כלמנהיגיה, וערפאת ביניהם, ישבו בתקופה זו או אחרת בכלא ערבי. כל אחד מהמשטרים הערביים רצה לנצל אתהעניין הפלסטיני לטובת עצמו. ערפאת היה זקוק לכל הטכסיסים שהפכו מאז לסימן-ההיכר שלו. הסבירה ליפעם דיפלומטית פלסטינית: ” כדי שהתנועה תשרוד ותתקדם, היה על ערפאת להשתמש בכל התרגיליםוהתחמונים, להשתמש בכפל-לשון ובחצאי-אמיתות, לנצל שליט ערבי אחד נגד שליט ערבי אחר, כל זה במצביםהמשתנים בלי הרף. תמיד יש לו כמה כדורים באוויר, ואף כדור אחד אינו נופל. כך קידם את התנועה הלאומיתשלנו והביא אותה עד הלום. “
כמו כל מנהיג של תנועת-שחרור לאומית, הוא משתמש בכל האמצעים המעטים העומדים לרשותו – עורמה,אלימות, דיפלומטיה, תעמולה. אפשר לצפות מראש את מהלכיו, אם נכנסים לראש שלו ומבינים את האילוציםשבהם הוא פועל ואת המטרות שהציב לעצמו. בשלושים השנים האחרונות לא הופתעתי, לא כשהלך לאוסלו ולאכשהלך לאינתיפאדה. אם השב ” כ מופתע לעתים כל-כך קרובות, זה מפני שאינו מבין את המציאות הפלסטינית.” הם יודעים את הכל ואינם מבינים דבר, ” אומר בוטרוס בוטרוס-ראלי על מזרחנים ישראליים.
זה 45 שנים חי ערפאת בצל המוות. לא היה רגע שבו לא תוכננה התנקשות בו. כשפגשתיו ב82- בביירות, לאהאמין איש שייצא חי מן הכיתור הישראלי. מאז זמם אריאל שרון להרוג אותו. חצי תריסר שירותי-ביון רדפואחריו. יש לו לערפאת כשרון נדיר לסכל ניסיונות אלה. הוא גם מאמין שאללה מגן עליו. עובדה: כשביצעמטוסו נחיתת-אונס קשה במדבר הלובי ושומרי ראשו נהרגו, הוא יצא כמעט בלי פגע.
פעם נשאל בנוכחותי אם יהיה עוד בחיים ביום שבו יבוא השלום. ” גם אני וגם אורי אבנרי נראה אתהשלום בחיינו, ” הבטיח. לטובת ישראל, אני מקווה שהוא יישאר בחיים.