חשבתי שזה נורא. טעיתי. זה הרבה, הרבה יותר גרוע! – זה בערך מסכם את הרגשתי באותו זמן.
עמדתי על גבעה המשקיפה על מחסום קלנדיה הידוע לשימצה.
לרגלי, למטה, נמתח כביש צר, מלא פלסטינים שהלכו בשמש הלוהטת, 30 מעלות בצל (אבל צל אין שם) לעברהמחסום וממנו. עוד מעט ישתנה הכביש הזה: משני צדדיו יקומו חומות בגובה שמונה מטרים. הכביש יורחבלשלושה מסלולים ויהיה שמור לישראלים בלבד. הוא יאפשר למתנחלי ביקעת הירדן להגיע לתל-אביב בשעה.הפלסטינים, הגרים משני הצדדים, יהיו מנותקים זה מזה.
זהו חלק קטן מהמציאות החדשה הנוצרת במהירות בגדה המערבית והמשנה ללא-הכר את הארץ שהכרנוואהבנו.
עמדתי בקצה א-ראם. פעם זה היה כפר קטן באיזור ירושלים, בדרך צפונה לרמאללה. מכיוון שכל ממשלותישראל מנעו מהפלסטינים במזרח ירושלים לבנות בתים חדשים, הצפיפות הנוראה הביאה ליציאת ירושלמיםלעבר א-ראם, שהפכה לעיירה בת 60 אלף נפש. רבים מהתושבים חיים עדיין רשמית בירושלים ונושאים אתתעודת-הזהות הכחולה של תושבי ישראל. זה מאפשר להם לבוא לירושלים, מרחק עשר דקות נסיעה, לעבוד שם,לטפל בעסקיהם, להיזקק שם לבתי-החולים, ללמוד וללמד באוניברסיטאות.
כל זה עומד להיגמר. בדרך בת אלפי השנים מירושלים לרמאללה (הנמשכת משם לשכם, דמשק והלאה) עומדתלהתחיל בניית חומת-שמונת-המטרים – לא לרוחב הכביש, אלא באמצע, לכל אורכו. תושבי א-ראם ממזרחלחומה לא יהיו רק מנותקים לחלוטין מירושלים, אלא גם מהעיירות והכפרים שממערב להם –מבני-משפחותיהם, מבתי-הספר שבהם מבקרים אלפים מילדיהם, מבית-הקברות וממקומות-העבודה שלהם.חלק קטן של א-ראם יישאר מחוץ לחומה, ויהיה מנותק ממרכז העיר שבה הם חיים.
אבל זהו רק חלק מהסיפור. החומה (ההופכת בכמה מקומות למחסום המורכב מגדר, תעלותודרכי-פטרולים) תקיף את א-ראם מכל הצדדים. היציאה היחידה מהאזור תהיה באמצעות גשר צר המחבר אותועם האזור השכן ממזרח, המורכב מכמה כפרים, ושאותו תקיף גדר אחרת. למובלעת הזאת תהיה יציאה צרהלרמאללה. בדרך זו יוכל תושב של א-ראם לזחול לרמאללה, בתוך פקק אדיר, בדרך עקלקלה של כ30-קילומטרים, במקום 10 הדקות שארכה הדרך לפני הכיבוש.
כמה קילומטרים ממערב לא-ראם שוכנת קבוצה של כפרים הכוללת את הכפר בידו (שבו נהרגו עד כה חמישהאנשים בהפגנות נגד הגדר). האזור הופך במהירות למובלעת נוספת, המוקפת כולה בגדר נפרדת משלה. הדרךהיחידה החוצה תהיה באמצעות מנהרה שתיבנה מתחת לכביש 443 – כביש-המתנחלים שהקטע שהזכרתי קודםיהווה חלק ממנו. כל הדרכים לבידו נחסמו מזמן על-ידי תילי-עפר וחפירות. אפשר להגיע לבידו רק במקוםאחד, שם יש מחסום. גם זה ייעלם.
אם איש מכפר בידו ירצה למכור ירקות בעיירה א-ראם, יהיה עליו לעבור את המנהרה לרמאללה, לפנותלמובלעת שממזרח לא-ראם ולהיכנס למובלעת א-ראם דרך הגשר הצר – חצי מעגל של כ40- קילומטרים, במקוםנסיעה של כמה דקות.
א-ארם תיפגע במיוחד. בגלל מיקומה, היא הפכה בשנים האחרונות למעין מחסן גדול לסחורות העוברותמישראל לגדה המערבית ולהיפך. ישראלים ופלסטינים עושים שם עסקים. כל זה ייגמר כאשר תעמוד החומה.בסיס הקיום של רבים מבין 60 אלף התושבים ייהרס.
זוהי רק דוגמה אחת למה שמתרחש עכשיו בכל הגדה המערבית. היא הופכת לערבוביה מטורפת של מובלעות,ה ” מחוברות ” באמצעות גשרים, מנהרות ודרכים מיוחדות, שניתן לנתק אותם בכל רגע לפי מצב-רוחה שלממשלת-ישראל או מפקד צבאי מקומי. מסביבן תהיה רשת צפופה של כבישים-לישראלים-בלבד, להתנחלויותמתרחבות ולמתקנים צבאיים. כל עיר פלסטינית – ג’נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, בית-לחם, חברון ועוד –תהפוך ל ” בירה ” של מובלעת קטנה, המנותקת מכל האחרות, מכפריה ומאזור-המחיה שלה, חוץ מאשר באמצעותדרכים עקלקלות. 55% של הגדה המערבית יהיו בידי ישראל, והמובלעות הפלסטיניות יהוו בסך הכל 45%(כלומר, כ10%- של פלסטין ההיסטורית).
זה איננו סיוט השייך לעתיד – זה קורה עכשיו, בשעה שאתם קוראים שורות אלה, ואפשר לראות את זהבעיניים – בעוד שרון מקשקש על ” התנתקות מתוקנת ” שתתרחש אי-שם בעתיד בחלק זעיר של השטחים הכבושים.
לישראלי המצוי אין כל מושג על המתרחש. זה יכול לקרות במרחק של קילומטר אחד מביתו (למשלבירושלים) אבל זה רחוק ממנו יותר מאשר הצד האפל של הירח. התקשורת אינה מעונינת, וגם העולם לא.
זהו השלום ששרון חולם עליו. זוהי ” המדינה הפלסטינית ” שהבטיח ג’ורג’ בוש. זהו חלק מ ” המזרחהתיכון הדמוקרטי הגדול ” . הכוונה היא, כמובן, להמאיס את החיים על הפלסטינים עד שיעזבו את הארץ.טיהור אתני זוחל.
אבל זה יוביל, כמובן, לשפיכות-דמים שאין לה שיעור. שום עם בעולם לא ישלים עם מצב כזה. לאלפיםואלפים של צעירים פלסטיניים, מות השהיד עדיף על חיים שכאלה.
ואי-שם בעתיד יופל מן הסתם המבנה המפלצתי הזה, כפי שנפלה החומה הגרמנית הזכורה לשמצה, שהייתהפחות בלתי-אנושית. כמו תמיד, אחרי ייסורים רבים, רוח האדם תתגבר. אבל באיזה מחיר לכל הצדדים!