לפני כמה ימים חגגה ישראל את יום-הולדתה ה-56, לפי הלוח העברי.
היה זה יום של בריחה מן המציאות, בשעה שהמדינה כולה חיכתה לפיגועי-נקם על הריגת השייח’ אחמד יאסיןוהד”ר עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי. יום של נוסטלגיה לישראל של השנים הראשונות, הנראות עכשיו כשנים שלתום ונעורים.
היו נאומים, מפגנים, זיקוקין-די-נור. עמיקם גורביץ קרא בקולו החגיגי את ה”יזכור” לחלליהמלחמות, כפי שהוא עושה זה עשרות שנים. הורים שכולים דיברו בכאב על יקיריהם. חיילים וחיילותהחליפו דגלים. נערים ונערות יצאו במחולות. כלי-התקשורת מלאו זיכרונות על גבורת חיילים מול אויבאכזר, על התמסרות החלוצים, על האידיאליזם התמים של המייסדים. נאומים לרוב על הדמוקרטיה ועלהתקווה לשלום.
אף לא מילה אחת על הפלסטינים, חלילה. אף לא מילה אחת על העובדה שהצבא חדל מזמן מלהיות צבא-הגנה עלהמולדת, והפך למשטרה קולוניאלית מגואלת-בדם. שחיל-האוויר המהולל, שהשמיד ב1967- תוך שעותמעטות את חילות-האוויר של שלוש מדינות ערב, מתמחה עכשיו בהוצאות-להורג ללא משפט של פעיליםפלסטיניים, לא-אחת יחד עם נשותיהם וילדיהם ועוברי-אורח מקריים.
ישראל הסתכלה בראי-קסם וראתה מדינה יפה, שקמה מהריסות השואה והפכה עם מוכה ונרדף לאומה גאה וחזקה,עתירת הישגים בכל התחומים. כמה יפה.
בעוד כמה ימים יזכרו הפלסטינים את האסון שפקד אותם לפני 56 שנים, לפי הלוח המקובל.
יהיה זה יום של אבל וגעגועים וזעם, יום של נוסטלגיה לפלסטין שהייתה וזעם על מה שקרה וקורה. יהיוהפגנות, נאומים ויריות באוויר. הכל יזכרו את ה”נכבה”, האסון, כאשר מחצית מבני העם הפלסטיני גורשומבתיהם ומאדמתם על-ידי אויב אכזר. רבים מהם נמקים עד היום במחנות-פליטים עלובים, כשהם שורדיםבחסדי המוסדות הבינלאומיים המספקים להם אוכל וחינוך.
הפליטים יזכרו בגעגועים את 450 כפריהם, שנכבשו על-ידי האויב ונמחקו מעל פני האדמה, כפרים שכל אחדמהם מצטייר בדמיונם כגן-עדן קטן, מוקף בוסתנים ושדות. הם יעלו בנוסטלגיה את התמונות של חיפה ויפו,רמלה ובאר-שבע, שכונות טלביה וקטמון בירושלים, וכולן ייראו ככליל השלמות והיופי.
הפלסטינים יסתכלו בראי-הקסם של העבר, והם יראו בו עם שחי בארצו באידיליה, עד שבאו זרים בני-עוולהוגזרו עליהם חיי חרפה ומצוקה, דיכוי וגלות, וישועה אין.
שני האירועים האלה נראים כאילו אירעו בכוכבים שונים, אחד במאדים, אחד בשבתאי. אבל שניהם אירעובכוכב הקטן שלנו, בארץ קטנה אחת.
שני האירועים הם, בעצם, אירוע אחד.
טבעי הוא ששני עמים השרויים במלחמה יראו את קורותיה בצורה שונה ואף הפוכה. אבל מלחמה היא בדרך כללמצב חריג, הנמשך כמה שנים בלבד. לפניה ואחריה יש שלום, ובמצב של שלום, החיים הנורמליים והקשריםהחדשים שנוצרים מטשטשים בהדרגה את הזיכרונות המרים ומאפשרים את צמצום הפער בין תפיסות העמים.
במלחמת-העולם השניה כבשו הגרמנים את צרפת וקיימו בה משטר של כיבוש אכזרי. די לזכור את הוצאתםהסיטונית להורג של בני-ערובה. אך כעבור פחות מעשר שנים הגו צרפתים את החזון של אירופה מאוחדת,המבוססת על ברית צרפתית-גרמנית, ומאז כמעט ונמחקו הגבולות, הונהג מטבע משותף והידידות חוגגת.כמעט ואין ויכוח בין גרמנים וצרפתים על מה שאירע ביניהם בעבר.
באותה מלחמה רצחו הגרמנים שליש מיהודי העולם בעבודת פרך, בהוצאות-להורג, ברעב ובתאי-גאזים, פשעשאין דומה לו, באופיו ובשיטותיו, בעת החדשה. אבל פחות מעשר שנים אחרי שכבו ארובות אושוויץ כבר נחתםחוזה בין גרמניה לבין ישראל, שהגדירה את עצמה כ”מדינת ניצולי השואה”. עכשיו מתחרות גרמניה וישראלביניהן על הנצחת השואה.
שום דבר כזה אינו קורה בין שני העמים בארץ. המלחמה ביניהם אינה מצב חריג, אלא מצב “נורמלי”. כלהרעלים הנוצרים במלחמה – הפחד, השנאה, הדעות הקדומות – ממשיכים להרעיל את מוחות הדור החדש, הדורהחמישי שנולד לתוך המלחמה הזאת, דור שכל עולמו הרוחני עוצב על-ידי המלחמה.
וכך כל אחד משני העמים חי בתוך בועה סגורה משלו, מנותק מהאחר, ולמעשה מנותק גם מכל העולם. בתוך הבועהשלו מטפח כל עם את תחושת הקורבן, את זכר העוולות שנעשו לו, את הזעם על העם השני, האכזר, הרצחניוהנתעב. כל צד מאמין בצדק המוחלט שלו, וממילא באי-הצדק המוחלט של היריב.
הבועה הזאת היא בית-סוהר, סגור יותר ואטום יותר מכל כלא מוקף חומה וגדרות. הישראלים והפלסטינים הםבני-ערובה של עולמם הרוחני. הם לא מסוגלים לראות זה את זה. הם לא מסוגלים לראות את העולם כמות שהוא.הם רואים רק את הראי, אותו ראי-קסם המראה רק מה שהם רוצים לראות.
הבועה היא צורך נפשי. היא אמצעי-הגנה לדרים בה ומעניקה להם תחושה של ביטחון בצדקתם, של ודאות, שלאוריינטציה. בחוץ יש עולם קר ועוין, בפנים יש חמימות ושייכות. מי שמנסה לפגוע בבועה, מעורר על עצמושנאה וזעם, העלולים להיות קטלניים.
המצב הזה אינו נוגע רק למה שקורה עכשיו. הוא נוגע לכל מה שקרה בין שני העמים ב120- השנים האחרונות,מאז ראשית המפעל הציוני בארץ. כל מאורע, גדול כקטן, בלי יוצא-מן-הכלל, מופיע בתודעת שני העמיםבצורה שונה והפוכה. ממילא, כל מה שנאמר עכשיו, כל מה שמוצע עכשיו על-ידי צד אחד, נשמע לצד השני בצורהשונה לגמרי, חשודה ומאיימת. לכן נראה כל משא-ומתן כזירת-קרב, וכל ועידת-פסגה רק מגבירה את השנאהההדדית.
נוצר מעגל-קסמים קטלני: בלי פיצוץ הבועות לא יתכן שלום, ובלי שלום לא ניתן לפוצצה.
ומילה אישית: השתכנעתי לפני עשרות שנים שאת מעגל-הקסמים הזה מוכרחים ואפשר לשבור. מאז אני מנסהלבנות סיפור משותף, ישראלי-פלסטיני, המשלב בקרבו את סיפורי שני העמים, לא בדרך של חיפוש פשרהמלאכותית אלא של חיפוש האמת. כבר כתבתי על כך ספרים ומאמרים. עכשיו הופיעה מטעם “גוש שלום” חוברתבשם “אמת מול אמת”, שבה ניסינו לגבש סיפור משותף של הסכסוך, תוך שילוב נקודות-הראות של בני שניהעמים.
ברור לי שבלי ניסיון כן של כל צד לראות ולקחת בחשבון גם את נקודת-הראות של הצד האחר לא יצלח שום מאמץלהגיע לשלום.