זהו מחזה שחוזר על עצמו במאות משרדים פלשתיניים, שחיילי צה”ל השתלטועליהם למשך שעות וימים בערי הגדה: מסופי מחשבים מנותצים, שרופים,שבורים, מוטלים בערימות, זרוקים בחצרות, חוטי המחשבים הראשיים מבותקים,הדיסקים הקשיחים נעלמו, דיסקטים ודיסקים מפוזרים שבורים, מדפסות שבורות,סורקי מחשבים שהושחתו או נעלמו, מחשבים ניידים שנעלמו, טלפונים שנעלמואו שחוטיהם נקרעו, תיקי מסמכים שנעלמו, נשרפו, נקרעו או סתם פוזרו לכלעבר וטונפו בשאריות מזון. וכל זה בתוך בליל של רהיטים שנהפכו, זגוגיותשנופצו, וילונות שנקרעו, דלתות שנפרצו, קירות מחוררים, רצפות מלוכלכות,בתי שימוש מזוהמים. פה ושם גם משאירים החיילים כתובות שטנה או מכתביםמלאים בגסויות, אבל בהשוואה להשמדת מאגרי המידע או העלמתם גסויות אלונשמעות כמו דברי שירה. אפילו בתי השימוש המלוכלכים נראים כמו לא יותרמחולשה אנושית, לעומת הוונדליזם המאורגן שמשתקף בערימות המחשביםהמנותצים.
לא מדובר “רק” בפגיעה חומרית שעלותה גבוהה. מדובר באובדן שאין לאומדובשקלים ובדולרים – של מידע, ידע, זמן ועבודת חשיבה שאלפי אנשים השקיעובמשך שנים למען החברה האזרחית שלהם ועתידה, ולמען פיתוחו של מגזר עסקיפרטי שיקרין על סביבתו תחושה של יציבות.
אלו מאגרי המידע, הידע והחשיבה שפותחו במשרדים של הרשות הפלשתינית כמומשרד החינוך, המשרד להשכלה גבוהה ומשרד הבריאות; במכוני מחקר של ארגוניםלא ממשלתיים שעניינם פיתוח הבריאות הציבורית, סיוע לחקלאים וקידוםהחקלאות הפלשתינית, הגנת הסביבה והגנה על מקורות המים; במשרדים שלארגוני זכויות אדם, בסניפי בנקים ובחברות מסחריות פרטיות, במרפאותובסופרמרקטים. כולם נהפכו מטרה ברורה להרס ולחורבן במבצע “חומת מגן”.
המראות הללו של הרס מכוון נחסכים מעיני הישראלים. פה ושם מסתנן תצלום שלמשרד הרוס אחד אל מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית. אך אם אלה אינןמוצאות די שניות שידור כדי לדווח על אשה פלשתינאית או ילד בן תשע שחיילצה”ל אלמוני ירה בהם והרגם מרחוק, בתוך ביתם, איך ימצאו זמן וסיבותלדווח שאין מדובר בשיגיון הרס של יחידת חיילים אחת במשרד אחד?
בצה”ל כבר אין מכחישים שחיילים גנבו ובזזו – כסף, תכשיטים, מצלמות וידיאו- בבתים פרטיים. את הביזות היה אפשר להסביר בחולשת הקצינים לכפות עלחייליהם משמעת צבאית ובחולשת החיילים מול פיתויים חומריים. אך הרס שיטתישל מאגרי המידע אינו נובע מחולשה אישית של קצינים וחיילים.
בל נשלה את עצמנו, הישראלים: אין מדובר בחיפוש אחר תשתית הטרור ובמאבקבה. לו חשבו הכוחות הפורצים שבכל דיסק קשיח של כל בנק ומרפאה, משרדייעוץ מסחרי או משרד של הרשות מסתתרת רשימה של כלי נשק או מבוקשים – כלשהיה עליהם לעשות זה להעתיק את המידע ולהעבירו לשב”כ. לו חשבו שהרשימותהמפלילות מסתתרות במסמכי משרד החינוך והבנק הפלשתיני הבינלאומי ובחנותלהשאלת ציוד לנכים, החיילים היו בודקים נייר נייר, תיק תיק, ולא משליכיםאל הרצפה חלק מהתיקים בלי לגעת בתיקים אחרים.
אין מדובר בגחמה, בשיגעון נקם של יחידה זו או אחרת, או בדחף ונדלי פרטישל חייל אחד שחבריו לא העזו לעצור בו. מדובר בהחלטה להשחית ככל שאפשר אתהתשתית האזרחית, המינהלית והתרבותית שבנתה לעצמה החברה הפלשתינית. האםזו הוראה מפורשת או הוראה בקריצת עין? האם זו הוראה שנהגתה, או שהתנסחהמעצם הרשות שניתנה לחיילים להשתולל כך? האם מדובר בהנחיה של המג”ד אוהמח”ט? של מפקד כוחות צה”ל בגדה או של אגף המבצעים? של אלוף הפיקוד אושל מישהו במטכ”ל?
כך או כך, מחזות ההרס המאורגן הזה מלמדים איך צה”ל מתרגם בשטח את ההוראותהמובלעות של הדרג המדיני: על ישראל להרוס את המוסדות האזרחייםהפלשתיניים ובכך לחבל למשך שנים במטרה הפלשתינית של עצמאות מדינית,להסיג אחורנית את החברה הפלשתינית כולה.
כמה קל ונוח לחשוב על חברה פלשתינית שלמה כעל חברה של טרוריסטים צמאי דםופרימיטיוויים, לאחר שהורסים את חומרי הגלם והתוצרים של הפעילותהאינטלקטואלית, התרבותית, החברתית והכלכלית שלה. כך אפשר להמשיך ולהשלותאת כל הציבור הישראלי, שהטרור הוא בעיה גנטית ולא מוטציה סוציולוגיתופוליטית, נתעבת ככל שתהיה, של תועבת הכיבוש.