על דוכן-הקבלה של “הקואליציה נגד הטרור” מונח טופס-הקבלה לשותפים חדשים. אחרי שהתבקש לציין אתשמו, ארצו ותפקידו (מלך / נשיא / אמיר / דיקטטור / רודן), מוזמן המועמד לענות על השאלה: “האם יש לך מתנגדיםמקומיים שהיית רוצה שיוגדרו כטרוריסטים ויטופלו בהתאם?”כמעט כל המועמדים השיבו על שאלה זו בהתלהבות רבה. ולאדימיר פוטין הצביע על המורדים הצ’צ’ניים, ספרדעל המחתרת הבסקית, תורכיה על הכורדים, הודו על המוסלמים בקשמיר, וזהו רק חלק קטן של רשימה ארוכה.
בקיצור, כל שליט, גדול או קטן, הצביע על העם שהוא מדכא, בתיקווה שארצות-הברית תעזור לו להיפטר ממילחמת-השיחרור שלו. “אנא, שלחו את המפציצים הגדולים,” הם מפצירים, “ותחסלו את הטרוריסטים הנוראיים האלה!”זה יכול להזכיר לחובבי-היסטוריה תופעה מלפני כמעט 200 שנה. אחרי נפילת נפוליון, הרודן שהפיץ את רעיוןהחרות ברחבי אירופה, החליטו שליטי היבשת להקים קיר-ברזל נגד כל ניסיון לשיחרור לאומי או חברתי. “השטויותהאלה על דמוקרטיה, חופש, שיוויון וחקיקת חוקות צריכות להיפסק, אחת ולתמיד!” הם אמרו זה לזה.
וכך חתמו הצאר הרוסי, הקיסר האוסטרי והמלך הפרוסי בשנת 1815 על הסכם, שהם קראו לו “הבריתהקדושה”, כדי להשליט באירופה את רצונו של אלוהים. תוך ניצול שמו של הרב הצעיר מנצרת, עדין-ההליכות ובעלהרעיונות הסוציאליסטיים המעורפלים, הם יצרו מציאות של שילטון אגרוף-הברזל. בכל פעם, כשעם מדוכא כלשהו העזלהרים את ראשו ולמרוד, התקבצו כל שליטי אירופה יחדיו, בבחינת “אחד למען כולם וכולם למען אחד”, כדי לעזורלעמיתם המאויים. הרוסים, לדוגמה, שלחו את צבאם כדי לדכא מרידות נגד השילטון האוסטרי בהונגריה ובאיטליההשרותים החשאיים של כולם שיתפו פעולה זה עם זה במאבק נגד סוציאליסטים ואנארכיסטים.כמעט כל שליטי אירופה הצטרפו לברית. גם בריטניה עשתה כך למעשה, אם כי לא להלכה. האפיפיור, ממלא-מקומו של ישוע, לא הצטרף. הסולטן העות’מני לא הורשה להצטרף, מכיוון שלא היה נוצרי אדוק, ועל כן נאלץ לדכא אתעמי האימפריה שלו בלי עזרה מבחוץ.
הנרי קיסינג’ר, מעריץ גדול של הברית ההיא ושל הנסיך מטרניך האוסטרי, המדינאי המרכזי שלה, מעניק להציון לשבח מפני ששמרה על הסדר באירופה במשך עשורים רבים. היסטוריונים יותר מוסריים יכולים להצביע עלהעובדה שהתאגדות בלתי-קדושה זו של נסיכים ריאקציוניים עיכבה את התקדמות אירופה במהלך המאה ה-19. היאשללה את חרותם של עמים רבים ואיפשרה למלכים ואצילים צרי-אופק להיצמד לזכויות-היתר הטפיליות שלהם נגדכוחות חברתיים יצרניים ושוחרי-עתיד. הרבה קדושה לא היה בזה.עכשיו נוצרת, מתחת למיטרית “המילחמה נגד הטרור”, ברית קדושה חדשה. גורג’ דאבל-יו בוש הוא כעתהשופט העליון הקובע מי טרוריסט ומי לא, כפי שראש-עייריה וינאי החליט פעם מי יהודי ומי לא. (קארל לואגר, שנבחר ב-1897 על סמך מצע אנטישמי, קרא פעם קריאות-עידוד לקבוצת “הכוח” הווינאית ששיחקה נגד הונגריה השנואה.כשאמרו לו שזוהי קבוצה יהודית, הוא השיב: “שטויות, אני הקובע מי יהודי!”)הסכנה הטמונה בהתפתחות זו היא שהברית החדשה תעכב את הרפורמה העיקרית של המאה ה-21:צימצום הפער בין הצפון והדרום, האומות העשירות והעניות. מעשי-הזוועה של אוסמה בן-לאדן ודומיו עשויים להיראות,בעתיד, כסימנים ראשונים למילחמת המיליארדים הרעבים והמדוכאים נגד העמים עתירי-הזכויות בעולם, הטובעיםממש בשומן של עצמם. ההכרה בבעיה זו והמאמץ הנחוש לטפל בה בעוד מועד עשויים למנוע אסון בינלאומי. המאבקלמען ההגמוניה הבלתי-מוגבלת של המערב ושמירת המונופל על אוצרות העולם, בהסוואה של מילחמה בטרור, יובילולשואה עולמית בעתיד.בינתיים חייבים גורג’ דאבל-יו ויועציו להחליט אם יאסר ערפאת הוא טרוריסט או בעל-ברית על פי התורההחדשה. אריאל שרון, חבר בלתי-רשמי (“אל תגיד לי שלום ברחוב!”) בקואליציה, טוען שיש לו, ממש כמו לפוטין, הזכותלקרוא לאויביו טרוריסטים, כך שיוכל להפציץ את הפלסטינים ולכלוא אותם בבנטוסטנים מבודדים.הפנטגון והגברת קונדוליסה רייס מסכימים, מחלקת-המדינה מתנגדת. האינטרס הלאומי של ארצות-הבריתמחייב בבירור את הקמתה של מדינת פלסטין, שתשמש כאבן-הפינה של שלום ויציבות במרחב. הפוליטיקההאמריקאית הפנימית מצביעה בכיוון ההפוך.הנרי קיסינג’ר אמר פעם ש”לישראל אין מדיניות-חוץ, יש לה רק מדיניות-פנים.” עכשיו יתברר אם זה נכון גםלגבי ארצות-הברית.