אני תקוע בפקק, בכניסה לירושלים, ואני רותח. אני רואה את מאות המכוניות מסביבי,התקועות כאן מדי יום בכניסה היחידה ל”בירת הנצח” – וגם בכניסה לתל-אביב ולחיפה.יש לי זמן, ומחשבתי נודדת אל עשרות הכבישים המצוינים, המודרניים, רבי-המסלוליםורחבי-הידיים, שנבנו לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, ובכלל זה כבישרעים-ירושלים – שכולם עומדים עכשיו בשיממונם, ריקים לחלוטין.
אני חושב גם על הרכבת שאיננה – שערורייה בת שנים רבות. רכבת אחת היתהפותרת את כל הבעיה, אבל היא לא נסללה. לא היה כסף. היו מיליארדים שנשפכולהתנחלויות ולכבישים העוקפים, ולא נותר כסף לרכבת, מכשיר-תחבורה עממיהפועל גם במדינות הנחשלות ביותר.
איש אינו יודע איזה הון עתק השקיעה המדינה ב-33 השנים האחרונות בהתנחלויות.אי-אפשר לדעת, כי חלק גדול מהכסף הוסתר תמיד בסעיפי-תקציב שונים.בוודאי עשרות מיליארדים. אולי מאות מיליארדים. אותם המיליארדים שהיו דרושיםלבניית תשתית תעשייתית מוצקה שתספק עבודה, להקמת בתי-החולים, בתי-ספרמשוכללים לכל תושבי המדינה ואוניברסיטות. בכסף המושקע בהתנחלות בינוניתאחת אפשר לבנות כמה בתי-חולים, ושום סבתא לא היתה שוכבת במיסדרון.אף אחד אינו מעז לדבר על כך בגלוי. הדמגוגים ה”חברתיים” והפוליטיקאיםשבנו את הקריירות שלנם על “שכבות המצוקה” – איש מהם אינו מעז לקרוא לדבריםבשמם: שהגידול המחפיר הזה יונק את לשד הגוף. ההתנחלויות הורידו את המדינההמפוארת שלנו בתחומים רבים לדרגת העולם השלישי.
פרדוקס ישראלי: דווקא הקורבנות של התופעה הזאת – המובטלים של אופקים,החולים של ירוחם, הנכים של אשקלון – הם-הם החסידים הנלהבים ביותר שלהמישטר הלאומני המטפח את ההתנחלויות.אבל הכספים שנגזלו מהפיתוח והרווחה הם רק חלק קטן מן ההוצאה הלאומיתעל ההתנחלויות. הצורך לשמור על ההתנחלויות בולע חלק אדיר מתקציב-הביטחוןהענקי של המדינה. כרגע מרותק צה”ל כמעט כולו למשימה זו, המילואימניקיםנלקחים מהמשרדים ומהמפעלים כדי להגן על נצרים, כפר-דרום ועשרות האחרות,התנחלויות קטנטנות בלב האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה. “סגר”, “כתר” ושארההמצאות, שבאו להגן על המתנחלים, הופכים אותנו למדינה מצורעת בעיני העולם.גם זה לא כל הסיפור. רחוק מזה. ההתנחלויות הן הגורם העיקרי המונע שלוםבינינו ובין העולם הערבי. בגללן אין ממשלות ישראל מעזות לחזור לקו הירוק –הדרישה הצנועה למדי של הפלסטינים, אחרי שכבר ויתרו על % 78 של פלסטיןההיסטורית שנכבשו על-ידינו ב-1948. בגלל ההתנחלויות אי-אפשר לקבוע גבול,אי-אפשר להגיע לשלום קבע. שאר הבעיות – הר-הבית, בעיית-הפליטים – היומוצאות את פיתרונן במוקדם או במאוחר, אילו נפתרה הבעייה המרכזית הזאת.בהעדר שלום נמשך הכיבוש, ולהיפך. העם הפלסטיני מתקומם נגד הכיבוש,וכך עשה ועושה כל עם אחר. שום צבא בעולם איננו מסוגל לשים קץ להתקוממותכזאת. לכן מחפשת צמרת הצבא – במודע או שלא במודע – את העימות שהיאמסוגלת לעמוד בו: המילחמה. בהנהגת שרון אנחנו מידרדרים באיטיות אךבביטחה למילחמה כללית. השבוע שמענו תיפופי-מילחמה בגלל צינורבקוטר 10 ס”מ על גדת החצבני. במילחמה הבאה יופעלו, בלי כל ספק, טיליםהנושאים גזים וחיידקים. האוכלוסיה האזרחית תסבול כפי שלא סבלה מעולם.
בין ראשי-הצבא והמתנחלים נוצרה מזמן סימביוזה – כשהאלופים רואים אתעצמם בעיקר כפטרוני ההתנחלויות, והצבא הופך יותר ויותר מ”צבא קטן וחכם”,הערוך למילחמה להגנה על המדינה, למיליציה קולוניאלית להגנה על המתנחלים.הוא מנוכר יותר ויותר מחלקים גדולים של הציבור. הטובים והמוכשריםהולכים להיי-טק ולאוניברסיטות, את מקומם תופסים קנאי ישיבות-ההסדר,מין מהדורה מודרנית של מיסדר-הטמפלרים של הצלבנים.
שאלה פשוטה: מתי החליטה מדינת-ישראל ביודעין להקריבאת עצמה על מזבח זה? מתי הוצבה הברירה הזאת באופן ברור בפני הציבור?מתי קיבל הציבור, הכנסת או הממשלה את ההחלטה העקרונית לעלות על דרך זו?התשובה היא: מעולם לא. הדרך הזאת נכפתה על המדינה על-ידי כתמשיחית-קנאית-לאומנית קטנה, שאליה הצטרפו ברבות הימים אופורטוניסטים,רודפי-בצע ושוחרי-וילות-חינם. הם גררו את המדינה לדרכם, צעד אחרי צעד,והם הקובעים עכשיו את גורל מדינת-ישראל.הזנב מכשכש בכלב.