הגנרל הבריטי מונטגומרי החזיק על שולחן-העבודה שלו את תמונתו של יריבו,הגנרל הגרמני ארווין רומל. כשנשאל על כך, הסביר שבכל שלב של המערכההיה נוהג להסתכל בתצלום ושואל את עצמו: מה הוא חושב?מה הוא מרגיש? מה יעשה?
קשה להעלות על הדעת שאהוד ברק יחזיק על שולחנו תצלום של יאסר ערפאת.מה פיתאום! מה זה חשוב מה חושב ערפאת. הוא, ברק, כבר יגיד לו מה לעשות.מונטגומרי הביס את רומל המהולל וגירש אותו מצפון-אפריקה. ואילו ברק יגורש,ככל הנראה, על-ידי ערפאת ממישרד-ראש-הממשלה.
גם השבוע עסקה ישראל כולה בניחושים על ערפאת: יגיד לקלינטון כן? לא? אולי?יציל את ברק? יביא את שרון במקומו? גם הפרשנים הכי נחרצים תועיםכסומים בארובה.
היחס הישראלי לערפאת ראוי למחקר פסיכולוגי, ואולי פסיכיאטרי. נדמה כאילוכל רגשי הפחד והשינאה, שהצטברו בצד שלנו ב-120 שנות המאבק בין שניהעמים, מתנקזים ביחס אל האיש האחד הזה.
אפשר לומר שהדבר היחיד המאחד ימין ושמאל בישראל הוא השינאה לערפאת.רק הנימוקים שונים. הימין שונא את ערפאת מפני שהוא “רוצח”, “טרוריסטצמא-דם שכל מטרתו להרוג יהודים”. השמאל שונא אותו מפני שהוא”דיקטטור” ומפני שהוא “מפר את זכויות-האדם”. קשה למצוא אפילו מאמר אחדשל “שמאלן” בישראל שאין בו איזכור של “המישטר המושחת של ערפאת”,מישפט-חובה הדומה להצטלבותם של נוצרים.
אין טעם להזכיר לימין שנלסון מנדלה, יצחק שמיר ומנחם בגין היו “רוצחים”ו”טרוריסטים”, שלא לדבר על בר-כוכבא והמכבים. כל מנהיג של תנועת-שיחרוריכול להיקרא כך. אין גם טעם להזכיר לשמאל שהלמוט קול הגרמני ושיראקהצרפתי הקימו מישטרים מושחתים, שבארצות-הברית קונים בגלוי נשיאיםוסנטורים, ושבישראל מחלקים מיליארדים כשוחד לדתיים, בשעה שכל ילדרביעי חי מתחת לקו העוני. חבל על הזמן.
אנשי-התיקשורת חוזרים מדי יום, כדבר מובן מאליו, על הקביעה ש”ערפאת הפראת כל ההסכמים”. גם להם אין טעם להזכיר שישראל לא ביצעה את הנסיגההשלישית מרוב שטחי הגדה המערבית ולא פתחה ארבעה מעברים בטוחים –אם להזכיר רק שתיים מבין עשרות ההפרות של ההסכמים, שלעומתן מחווירותההפרות הפלסטיניות. חבל על הזמן.
אין הסכם המחייב את הישראלים לאהוב את ערפאת, כשם שאין הסכם המחייבאת הפלסטינים לאהוב את ראש-ממשלת ישראל. אבל כפי שידע מונטגומרי,הזילזול ביריב יכול להביא לשגיאות הרות-גורל.ברגע זה תלויים חייו הפוליטיים של אהוד ברק בהחלטות המנהיג הפלסטיני.ערפאת הוא שיקבע מי יהיה ראש-הממשלה הבא של ישראל. אבל ברק מביןאת ערפאת כמו שהוא מבין חייזר מהמאדים. מאז עלותו לשילטון טעה בכל מהלכיו מולו.זה מתחיל באי-הבנת מעמדו של ערפאת בעם הפלסטיני. הוא איננו דיקטטור.הוא “אבי האומה”, כמו וושינגטון, אתאטורק ובן-גוריון. אין אף מנהיג פלסטיני המוכןלבוא במקומו. גם הפלסטינים הרוטנים בפה מלא על פעולות הרשות – והם רבים –אינם מציעים להחליפו. כשהם נשאלים את מי הם רוצים לראות במקומו,הם אומרים: לא, ערפאת צריך להישאר, אבל הוא צריך לעשות ככה וככה …
חיידר עבד-אל-שאפי, מנהיג מכובד שהוא אחד ממבקריו החריפים ביותר של ערפאת,קבל פעם באוזני על כך שערפאת מקבל את כל ההחלטות לבדו. אך בסוף אמר,בהגינות האופיינית לו: “האמת היא שאנחנו אשמים בעצמנו. בכל פעם שהיה צורךלקבל הכרעה אמיצה, נעלמו כל האחרים, וערפאת נשאר לבדו. רק לו היה האומץ הדרוש.”אני יכול להעיד על כך בעצמי. במרוצת השנים הבאתי למנהיגות אש”ף בביירות ובתוניסכמה וכמה פעמים רעיונות והצעות. בכל פעם ישבתי שעות ארוכות עם מנהיגים בכירים.ובכל פעם, כשהגיעו הדברים לשלב המכריע, אמרו: בסדר, עכשיו צריכים להביא אתהדברים לאבו-עמאר, כדי שיקבל את ההחלטה.
זהו המצב גם עכשיו. על המנהיגות הפלסטינית לקבל החלטות היסטוריות, המחייבותאומץ-לב אישי עצום. אך איש אינו מוכן להתחלק עם ערפאת באחריות.הוא עומד שוב לבדו, וכל האחריות עליו.
אין זאת אומרת שהוא חופשי להחליט ככל העולה על רוחו. ערפאת קשוב לרחשי-הלבשל עמו. יש לו חישנים עדינים ביותר, ובזה ייחודו. כשנראה לו שהעם בשל לצעד הבא,הוא מתקדם. כשהוא חש שהתקדם יותר מדי, הוא עוצר, ולפעמים אף צועד אחורה.זה יכול לשגע את בעלי-שיחו, ולפעמים גם את אנשיו שלו, אבל זהו טיב מנהיגותו.מזה 50 שנה הוא מנהיג את מילחמת-השיחרור הפלסטינית, ומזה 25 שנים הוא מנצחעל המעבר ממאבק מזוין לחיסול ישראל לפיתרון מדיני עם ישראל – מהפכה אדירהבעמדת העם הפלסטיני. במערכה הזאת קדם בהרבה לרוב עמיתיו והפעיל את כלהשיטות האפשריות – דיפלומטיה, אלימות, תחבולות, אינתיפאדה והסכמים.אך לרגע אחד לא הסיר את עיניו מהמטרה הלאומית של העם הפלסטיני:הקמת מדינתו ובירתה בירושלים.
מגוחך לחשוב שערפאת יוותר על מטרה זו מפני שברק רוצה להיבחר מחדש בעוד שישהשבועות או מפני שתקופת-כהונתו של קלינטון עומדת להסתיים. אמנם, זוהי הזדמנות,וערפאת היה מנצל אותה אילו הוצעה לו הצעה שהעם הפלסטיני מסוגל לקבלה.אך כשמוצע לו לחתום על “סיום הסיכסוך” תמורת עוד פיסת-נייר בלי מפות ובלי פיתרונותמפורטים, הוא יעדיף לחכות לנשיא הבא ולראש-הממשלה הבא. מאז שהתחיל להנהיגאת העם הפלסטיני עבר ערפאת את הנשיאים אייזנהואר, קנדי, ג’ונסון, ניקסון, פורד,קארטר, רגן, בוש וקלינטון, ואת ראשי-הממשלה בן-גוריון, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר,פרס, שוב רבין ופרס, נתניהו וברק. בזמן הזה הביא את עמו מסף האבדון לסף העצמאות.יש לי הרבה הצעות טובות לברק, לקלינטון וליורשיהם. אבל ההצעה הראשונה שלי היא זאת:קחו תצלום טוב של יאסר ערפאת ושימו אותו על שולחן-העבודה שלכם.