הגיעו ימי המשיח. עם ישראל התאחד. עמוס עוז, הגורו של מרצ, מתחבקעם אריאל שרון, הרוזן מסברה ושאתילה. ח”כ יעל דיין השמאלנית עושה יד אחתעם ח”כ בני אילון, הביריון הסידרתי של הימין הקיצוני-קיצוני. טומי לפיד מופיע עםהרב אברהם רביץ. נעמי חזן רוקדת עם שאול יהלום. ועוד כמה עשרות ח”כים,פרופסורים וסופרים שותפים לחגיגה. ממש וגר זאב עם כבש, ונער קטון נוהג בם:אהוד אולמרט, האיש המוכן לדרוך על גוויות(ראו פרשת המינהרה) בדרך אל ראשות הממשלה.
מה חולל את הנס הזה? הארכיאולוגיה. אחדות לאומית עמוק באדמה.במודעת-ענק תובעים כל אלה שראש-הממשלה ימנע “המשך הרסעתיקות על הר הבית בירושלים”. אחרי תיאור מעשה-הנבלה שעושיםהמוסלמים במיתחם המיסגדים, כשהם חופרים בור לשם שיקום מיסגד,קוראים אנשי הימין והשמאל במשותף לממשלת ישראל “לפעול בדחיפות למילויקפדני של חוק העתיקות במיתחם הר-הבית, ולהתנות כל פעולת חפירה ובינויבמיתחם בפיקוח ארכיאולוגי צמוד של רשות העתיקות … כפי שמתחייבבכל אתר אחר במדינת-ישראל.”
כשדרישה זו באה מפי עוזי לנדאו ומשה שמיר, זה טבעי לגמרי. כשבראשהחותמים מופיע טדי קולק, הארכי-מתנחל שהושיב יותר יהודים על אדמהערבית מאשר “גוש אמונים” ומתחזה כאיש-שלום, הרי זה מובן מאליו. אבלכאשר חתומים שם אנשים טובים כמו א”ב יהושע, לובה אליאב וירמיהו יובל,זה אומר דרשני. שמא נפלו בפח, מבלי להבין את כוונת הטומנים.עצם השאיפה לפיקוח ארכיאולוגי מיקצועי על חפירות באתר רגיש כזהסבירה וראויה. (בשעתו דרשתי זאת כאשר משה דיין שדד אתרי-עתיקותוגרם להם נזק בלתי-הפיך. מבין החותמים הקשישים על המינשר החדשלא תמך אז איש בדרישה זו. לא ח”כ, לא פרופסור, לא ארכיאולוג.)
אבל המינשר הזה הוא אקט פוליטי, נשק במאבק הימין נגד פשרה בירושלים.הוא מבוסס על ההנחה שמיתחם המיסגדים על הר-הבית הוא כמו”כל אתר אחר במדינת ישראל”. הוא דורש מממשלת ישראל להפעיל בו אתהחוק הישראלי כמו “בכל אתר אחר במדינת ישראל”. כאן קבור הכלב.הבה נחזור קצת אחורה: בפברואר שנת 638 כבש הח’ליף עומר אתירושלים מידי הנוצרים ופנה מיד להר-הבית, שהנוצרים הפכו אותו למיזבלההעירונית. הוא ציווה לטהר את השטח, ומאז שמרו המוסלמים בקפדנות עלהמקום (חוץ מבתקופת הכיבוש הצלבני). מאז, זה 1362 שנים , זהו אתרמוסלמי, וגם הכובש הישראלי, ברוב תבונתו, לא עירער על כך, שכן פגיעהבמוסלמים על הר הבית עלולה להדליק תבערה, שהיקפה מי ישורנו.
אין שום ספק שבכל הסכם-שלום יעבור מיתחם-המיסגדים(חראם אל-שריף בערבית) לידיה של מדינת פלסטין. גם מדקלמיהמנטרה על “בירת-ישראל-לנצח” מסכימים שהדגל הפלסטיני יתנופףעל המיסגדים שם.
אנשי-השלום שחתמו על הנייר הממולכד הזה לא הספיקו, כנראה, לתתאת דעתם על כך. ברגע של התרגשות, שנוצלה בידי חורשי-מזימה פוליטיים,הם נתנו את ידם למיסמך הקורא למעשה לסיפוח בלתי-מסוייג. הם דורשיםשממשלת-ישראל תפעיל במיתחם המקודש למוסלמים, באופן חד-צדדי ודרקוני,את החוק הישראלי.
אילו השתהו לרגע, היו מגיעים למסקנה שמוטב לפעול למען המטרה הרצויהבדרכים שאינן שייכות לאוצר האמצעים והביטויים של שילטון-כיבוש. הם יכלו,למשל, לקרוא לשיתוף-פעולה בין ארכיאולוגים פלסטיניים וישראליים.הם יכלו להפנות קריאה משותפת לממשלת ישראל ולרשות הפלסטינית.הם אף יכלו לפנות לאונסק”ו, הרשות העולמית הממונה על שכיות-החמדהשל האנושות. בכל המינשר הזה, מהמילה הראשונה ועד האחרונה, בולטהזילזול הגמור בפלסטינים ובמוסלמים. הוואקף המוסלמי מתואר כמיפלצת,מהפלסטינים מתעלמים בכלל. אגב, אחד התועמלנים הימניים כתב שאנשיהוואקף מונעים חפירות מדעיות בהר-הבית מתוך חשש שהתוצאות יפריכוכמה מעיקרי האמונה המוסלמית. אזהרה זו טובה גם לאמונה היהודית.אין ספק שהחפירות, אילו נערכו, היו מאשרות את הדיעה של כמעט כלהמדענים בעולם: שמלך דויד והמלך שלמה לא היו ולא נבראו,שירושלים היתה באותה עת עיירה עלובה וזניחה, שהיא זכתה בחשיבותכלשהי רק אחרי השמדת ממלכת-ישראל בידי האשורים.
במונעם חפירה מדעית, מגינים המוסלמים האדוקים גם על הדת היהודית.חשוב מאוד מה קבור מתחת לאדמה.אבל הרבה יותר חשוב להשיג שלום והבנה הדדית בין החיים על פני האדמה.