אהוד ברק הוא איש ההגיון, כמו רבין. וכמו לרבין, חסרה גם לו אינטואיציהפוליטית. כזו שיש לקלינטון, והיתה לבגין.מיד עם היוודע דבר מותו של אסד, יכול היה ברק להופיע בשידור חיבטלוויזיה, לחלוק מחמאות ליריב הדגול, למרות חילוקי-הדיעות, שנאסףאל אבותיו ולברך את יורשו. זה לא היה עולה בכלום, אף לא בזירההפנימית, והיה מהווה השקעה טובה לעתיד.
תחת זאת הודלפו דברים סתמיים מטעם “מקורות במישרד ראש-הממשלה”,כאילו מדובר על עוד קטטה בין ש”ס ומרצ.
גם שימעון פרס, בעל “המיזרח התיכון החדש”, החמיץ את ההזדמנות.בראיון בטלוויזיה נזף בנשיא המנוח ושפך עליו קיתון של דברי-ביקורת.בן רגע שכח שהוא יושב עכשיו על תקן של מדינאי עולמי, והפך פרשן-טלוויזיהרדוד. כמו לרוב הפרשנים, חסרה לו הבנה מינימלית בעניינים סוריים.(אחרי כל השנים האלה, השם אסד (במלעיל), שפירושו אריה,הוא אצלו עדיין אסאאד).
בעיית-היסוד של סוריה היא הפיצול. עוינות עתיקה שוררת בין דמשקבדרום וחלב בצפון, וגם בין שאר הערים, ששטחים כמעט ריקים מפרידיםביניהן. גם הדת מפלגת אותה בין סונים, עלאווים (ספק מוסלמים, ספק כופרים),דרוזים, יוונים-אורתודוכסים ועוד. הסורים יודעים שדרוש מנהיג סמכותי,כדי להחזיק את החבילה ביחד.
בני-ישראל, שהיו פדרציה של שבטים, החליטו (לפי הסיפור התנ”כי) להמליךעליהם מלך. בגלל העוינות בין השבטים הגדולים, בחרו באיש מהמישפחההקטנה ביותר בשבט הקטן ביותר: שאול. הסורים בחרו באיש מכפר נידח,השייך לעדה קטנה: אסד. הוא שמר על אחדות סוריה בהצלחה רבה.עכשיו מקווים שבנו יצליח בכך גם הוא.
סוריה נקרעת בין ההיסטוריה המפוארת לבין ההווה העלוב. בעבר היתהאל-שאם (סוריה רבתי) הכוח הדומיננטי בעולם הערבי. החלום של”סוריה הגדולה” מרחף גם עכשיו על מדיניותה, למרות שמיפלגת הבעת’השלטת דוגלת רשמית באיחוד כל “האומה הערבית”. בעיני הסורים, לבנוןאינה חו”ל – היא חלק מסוריה, שנקרעה ממנה בימי השילטון הצרפתי.כך גם פלסטין – ומכאן הכעס הנורא של אסד על ערפאת, שהעז, ברוב חוצפתו,לכפור באפוטרופסות הסורית ולהפר את פקודותיו. כל המנהיגות הפלסטינית,וערפאת בראשה, טעמה את טעם הכלא הסורי.
בניגוד לסוריה המפוצלת, שבחרה אחרי כמה שנים של תוהו-ובוהובדיקטטורה מאחדת, לבנון המפוצלת מתנדנדת תמיד על סף מילחמת-אזרחים.חוץ מכמה אינטלקטואלים תלושים, יודעים כל הלבנונים שאם הצבא הסורייתפנה מארצם, תתחדש למחרת היום השחיטה ההדדית המסורתית.לכן תישאר לבנון מדינת-חסות.
אחד הפטפוליטיקאים שלנו, האהובים על הטלוויזיה, אמר שאילו עשה ברקשלום עם אסד, היה מתפרק עכשיו ההסכם. זוהי שטות גמורה. מובארכ מקייםאת שלום סאדאת, עבדאללה מקיים את שלום חוסיין, מוחמד המארוקאי מקייםאת היחסים שקשר חסן אביו. אילו חתם אסד-האב על שלום, היה קללאסד-הבן לבצעו, והיה קשה להפר אותו. עכשיו זה יהיה קשה. בגלל הוויכוחהגרוטסקי על עשרה מטר בחוף הכינרת הוחמצה הזדמנות היסטורית,לשימחת המתנחלים.
התחרות בין אסד וערפאת, שני יריבים חזקים בני אותו הגיל, הסתיימה,וכך גם התחרות בין “הערוץ הסורי” ו”הערוץ הפלסטיני”. עכשיו משוחררערפאת מהאיום של אירגוני-הסירוב, חלקם טרוריסטיים, שהיו שוט בידי אסדכדי למנוע ממנו להקדים אותו בעשיית הסכם. ערפאת חופשי לנהוג לפיהאינטרס הפלסטיני הטהור. עכשיו יש לברק הזדמנות-פז לעשות שלוםמכובד עם הפלסטינים. אם ימשיך בנסיונו להכתיב לערפאת הסכם בלתי-אפשרי,יחמיץ גם אותה. נא לזכור: עם מות האריה מדמשק, יאסר ערפאת הוא המדינאיהבכיר בעולם הערבי ובמרחב השמי כולו. הוא כבר היה אישיות עולמית כאשרנולד בשאר אל-אסד. יהיה לו מישקל-יתר בכל מועצה אזורית.